מה גורם לעיסוק מוגבר בנפש כשאנחנו נמצאים בהודו? הפרק השלישי של סדרת הדוקו ״סאב קוץ׳ מילגה״ נכנס קצת יותר פנימה למעמקי הנפש. לפני שתצפו בפרק, עפרי סלומון פינקה אותנו בפילוסופיה נפלאה וכמובן בתשובות רבות ומגוונות של אנשים, על העיסוק המופלא בנפש כשאנחנו בהודו. וכמה זה טוב וחשוב שיש לנו קצת זמן להתחבר לעצמנו. ולמה לא לפנות את הזמן הזה גם פה, בתוך שגרת חיינו?
למי שפספס את הפרק הראשון לחצו פה
למי שפספס את הפרק השני לחצו פה
כתבה: עפרי סלומון
בביקורי את האישה שלי, הודו, נטו לחשוב שאני אחת מהבאבות (נזירים הינדים המפזרים את חוכמתם ברחבי הודו) או אולי צחקו על העניין שיש לי ראסטות ולא כי אני באבא. נדמה שכשהנפש היא מרכז העניינים בהודו, הגוף, החיצוניות, גם מהווה תפקיד מרכזי. על ידי סממנים חיצוניים אפשר להבדיל בין סטטוסים משפחתיים, הבגדים ושוויים משתנים בין קאסטה לקאסטה. השוק הגדול שאני קיבלתי זה שוק המטיילים – בגדים, תיקים, חגורות… חנויות על גבי חנויות של סחורה למטיילים וההודים? בבגדים משלהם שכמעט ולא קשורים לבגדי התיירים. מה שכן? כשכולנו עולים על אותם "מדים" זה כבר לא משנה מאיפה אתה בארץ, מה עשית בצבא או מה התוכניות שלך להמשך, כי עכשיו כולנו באותו מעגל עם אותו צ'ילום ואיזה באבא נחמד, מדברים על הנפש, והנפש? כמה שהיא הייתה רוצה, היא לא מתחפשת.
״הנפש לא מתחפשת״ . בתמונה: המפלים בושישת, אור אריאל וזוהר למש עם הבאבא השחור. צילום יובל אריאל
אחרי תהפוכות, התמודדויות עם דברים שלא משנה כמה קשה זו בסך הכול "חוויה", אנחנו יכולים להיות באבות בעצמנו, ואנחנו קצת כאלה, בלי לשים לב. אם יבקשו מאתנו איזו עצה טובה, למה שלא ניתן? גבי ניצן כתב ב"באדולינה" שכולנו מלכים, מה יותר שווה מעצה של מלך? התחזקתי אצל ה״אישה שלי״, הודו, לא בדרך המקובלת – הבנתי שאני יכולה ללכת לבד ולהסתדר, אני יכולה להחליט דברים ברומו של עולם והשמיים לא יפלו, אני יכולה לאהוב את עצמי וזה לא יגרום לי לאהוב פחות את הסביבה שלי. מטורף שלפעמים צריך להתרחק כל כך הרבה בשביל להתקרב לעצמנו, לנפש שלנו, פנימה. כל אחד חווה את הביקור אצל האישה שלי קצת אחרת, מה שבטוח, כולם נשמו עמוק והבינו כמה דברים על עצמם. שאלתי אנשים שונים מה לדעתם גורם לעיסוק מוגבר בנפש כשאנחנו בהודו:
שיר (25): "אנחנו מקובעים על עצמנו ועל השגרה שלנו…אנשים מטבעם מקטלגים דברים –
ארץ= שיגרה ועבודה, חו"ל = חופש. ובחופש אנשים מוכנים להיפתח ליותר דברים וכמובן שכשאין מחויבויות, יותר פשוט להתעסק בדברים שלא מתעסקים בהם בדרך כלל."
אופיר (25): "בהודו כל האלמנטים מתגמדים – בארץ אנחנו מצויים בלחץ רב, כל הזמן רצים אחרי הישגים ותארים – ובהודו אנחנו מגיעים בשביל לנוח, להתנתק מכל ההישגים הפיזיים והחומריים, מחפשים השיגים רוחניים יותר. כמה אני שלם עם עצמי? כמה אני מכיר את עצמי? הודו נותנת לנו את הזמן והמקום הנכון להיות אנחנו, להכיר את עצמינו ולקבל את הטוב והרע. זה כל כך קל לעשות את זה שם כי הסביבה כולה עושה את זה ומחבקת".
״הודו נותנת לנו את הזמן והמקום הנכון להיות אנחנו״ בתמונה: קאסול. אור אריאל, צילום יובל אריאל
דנה (26): "הזמן שם שונה… אנשים באים בראש פתוח להודו ויש להם המון זמן להשקיע בעצמם ובפנימיות שלהם. הם לא רודפים אחרי כסף, עבודה ולימודים. ברגע שאתה מוצא את הזמן להשקיע בעצמך ואתה בתוך הטבע המדהים הזה, אתה מתחיל לראות את הדברים אחרת…"
דורית (52): "התשובה נמצאת בהגדרת רוחניות: "שום דבר שקשור לחומר". זה לא שאין חומר בהודו (למעשה יש הרבה חומרים), וזה לא שאין רדיפה אחרי כסף , והמסחר בהודו הוא עצום, אבל יחד עם החומריות יש גם המון הסתפקות בצרכים מינימליים, אושר ושמחה מפשטות, אמונה שלמה בטבע ובמשאביו. אולי זה האנשים, אולי הנופים עוצרי הנשימה – ואולי השילוב של הכל ביחד".
נטע (28): "האותנטיות שבמקום הזה – גם הלכלוך, גם הצבעים…יש משהו מאוד לא מודרני, לא עשוי ולא מלוטש שגורם לך באיזהשהו מקום להגיע לעוצמות של רגש מאוד גבוהות וחזקות. גם הצבעים החזקים, הריחות וההוויה הכללית של הודו, הם משהו שבעולם שלנו אנחנו לא חווים בכזאת אינטנסיביות – ונוצרת סיטואציה שאי אפשר להתעלם ממנה והיא משפיעה עליך. החוויה הזאת מאלצת אותך להתמודד עם הודו ועם עצמך באופן חזק. ההתעסקות בעצמנו וברגשות שלנו, הפשטות והחופש נותנת איזושהי הזמנה לעבוד על עצמנו. יש מין שילוב של ניתוק והיעדר טכנולוגיה, עם חוסר אטרקציות ומעש (כמו שרגילים בטיולים אחרים), שנותנים את הפלטפורמה היציבה של התעסקות בנפש וחיפוש עצמי".
מלי (26): "הגדרות הזמן של העולם המערבי לא חלות על הודו. אחרי הקרנבל שקורה בישראל, שכ"ד, לימודים, עבודה, התחייבויות גם אם זה לחברים או למשפחה, סידורים, לחץ להספיק לחזור להודעות וטלפונים… פתאום את מוצאת את עצמך על הר, שתכנון תוכניות מביישת אותו, שהשימוש בטלפון לא נחוץ בו וכל מה שאת עוסקת בו זה כאן ועכשיו. מתוך כך, את פתאום קולטת שאולי יש בך צדדים שלא הכרת, פתאום הגעת למקום שביקורת ושיפוטיות הם לא חלק ממנו…את מגלה שאפשר אחרת, שאת בעצמך יכולה אחרת. אולי את אפילו מאושרת ושמחה בתוך המקום הזה אז הסקרנות מושכת ושואבת אותך לשם ואת רוצה להכיר ולגלות עוד מתוך כל הקסם הזה. חיבור לעצמך, למקום ולכאן ועכשיו."
״פתאום הגעת למקום שביקורת ושיפוטיות הם לא חלק ממנו״. בתמונה: החצר של הוויט האוס, קטגלה. יובל אריאל והחברים. צילום יובל אריאל
והפעם, יובל אריאל, היוצרת של הסדרה הדוקומנטרית ״סאב קוץ׳ מילגה״, שבכתבה הבאה תוסיף עוד פרטים על תהליך היצירה של הסדרה, עונה על השאלה בעצמה: "אני חושבת שהדבר הראשון שהופך את הודו לרוחנית, זה ההודים עצמם והתרבות ההודית. הלך הרוח של רוב החברה ההודית מדבר על קארמה ועל האמונה בטבע, אז הדברים פשוט קורים מעצמם, הקארמה סוחפת את כולם"
אנחנו, הבריות, רוצים כל הזמן עוד. אפשר לקרוא לזה שאיפות, הצלחות, אנחנו רק מחפשים איך להשיג יותר וגם אם "הישג" נשמע כמו קללה, לפעמים זו דווקא מצווה, מצוות הפיתוח. המכשולים שעומדים לנו בדרך נוצרו כדי להראות וללמד אותנו איך להתמודד, להוכיח לנו שאפשר ושזה לא סוף העולם. אם חיינו היו קו אחד ארוך, בקלות יכולנו לראות את הסוף, אבל כשיש כל מיני פיתולים שמסתירים לנו את הבור הבא, נדמה שלסוף יש עוד זמן, וכבר אמרנו שזמן לא משחק תפקיד בהודו. בתור אחת רגישה ביותר, שגם בארץ לא חוסכת בתחלופת רגשות שוטפת, אצל האישה שלי, הודו, חוויתי את האקסטרים שבלב. המעברים החדים בין עצב לשמחה כשבין לבין לא מסתתר לו שום אפור, גרמו לכל נימי הדם להרגיש. לשקר שזה קל? לא, זה בין הדברים הקשים שעברתי, אבל חוויה לא?
בואו נצפה בפרק השלישי, חבר'ה שמדברים על האין, על היש – ובעיקר על הלב שלא מפסיק לדפוק.