על השיגעון

 מאת: עפרה אוברמן

 

הודו, תאילנד, סין, חופש, לימודים, מסגרת.

איך חיכיתי לרגע הזה. להגיע להודו, לעלות על מטוס, לצאת להרפתקה שאני בוחרת אותה. מה יהיה בה? לברוח כבר מהקיבוץ, מהשיגעון של המדינה הזאת, לסיים כבר את הצבא שנמשך אצלי גם אחרי שהוא נגמר.

לנסות, לטעום. אפילו שכל העולם עושה ועשה את זה לפני.

רגע, לפני שאני עולה על המטוס, חייבת לדאוג ללימודים, להתקבל כבר! להכין תיק עבודות, לנסות להרשים, העיקר להתקבל! יש בזה גם עניין של "אני מסוגלת". זה קשה, אני יודעת. גם הלימודים יהיו קשים אבל פחות כי זה יהיה אחרי הטיול המרפא, המדהים, המטריף והלא צפוי שהוא כרגע העיקר.

אוקי, זהו! התקבלתי ללימודים! סימון וי.

קדימה, למשימה הבאה- טיול! הכל בסדר, כרטיס, חיסונים, ביטוח… מה עוד? מה עוד?! בטוח שכחתי משהו, בטוח! הנה מגיע השבוע שלפני. הכל מוכן. סיימתי עם הקיבוץ אחרי שנה של עבודת פרך. בלי תורנות, בלי רישומי עבודה. פתאום נעים לי יותר בבית, לא רוצה לעלות למטוס. יש לי פתאום זמן לצייר, אפילו לסיים ציורים. אבל הלחץ של הטיול מפריע, מפריע להשראה. טוב נו, אולי בסין, אולי בהודו… יהיה בסדר, זה יגיע.

יום לפני- ממש לא רוצה לעלות למטוס, לא רוצה להשאיר את החבר שלי כאן לבד, לא רוצה שהוא יתן לי ללכת לשם לבד.

עליה למטוס- אני בוכה, רוצה שמישהו יציל אותי מזה. אני צועקת על עצמי בראש: תפסיקי! את רוצה את זה! חלמת על זה! תפסיקי לבכות! לא ממש עוזר… לחץ בחזה, גוש בגרון שלא מרפא. קצת יותר עמוק- הבחורה העקשנית שבי תמיד מנצחת, היא לא נלחצה מהבכי שלי, היא ידעה שאני אתגבר. לא חדרה לתודעה שלי בשביל להרגיע אותי. המזל שלי הוא שהבחורה הלחוצה שבי יודעת שהיא שם, שומרת עלי.

עוצמת עיניים בהמראה- זהו, תנשמי, השיגעון של השנה הזאת נגמר, את לא חייבת יותר כלום לאף אחד! גם לא לעצמך! פתאום הקלה, ארצות חדשות… מתחיל התיאבון. התיאבון הזה לעוף, זה שהכאיב לי בבטן מהרגע שהורדתי את המדים. הנה אני מתחילה לתת לנפש את מה שהיא ביקשה.

סין- אני בשוק. כוכב לכת אחר, מטורף! הבטן והראש מתחילים להתמלא… אוי, טעות אחת, עוד טעות, פספסנו רכבת. יש לי בכי, מתחיל התיאבון הביתה. הבנתי, סין גדולה עליי. היה טוב, היה מעניין, רוצה הלאה.

תאילנד- נופש! בדיוק לנפש. במיוחד לנפשו של ישראלי. כולה חופש עם קצת אותנטיות, לגמרי בשבילי. נפלא! פאי- אם יש גן עדן ככה הוא נראה.

אוקי, אבל זה לא זה… רציתי הרפתקאה, לא אנשים שיאכילו אותי בכפית ממטעמי הארץ הנפלאה שלהם. אני אחזור עם הילדים, מבטיחה! (בלי נדר).

יאללה, הודו.

כן, סיפרו לי שהיא דוחה, כן, אמרו לי להיזהר, כן כן, אני יודעת… כן, נו! זה בסדר! אני יכולה להתמודד.

הודו.

 

אימאלה!! מה זה?! משוגע. תזכירו לי למה אנשים באים לכאן?! אהה נכון! זה זול ומלא סמים. נכון, זה מה שכולם רוצים, בגלל זה באים לכאן. איפה הקסם שכולם דיברו איתי עליו? וההודים? אין שום סיכוי שאני אצליח לחבב אותם בשום צורה. שקרנים, מטרידים. מזל שהחבר כבר איתי, מזל שיש לי משענת בכל השיגעון הזה שמקיף אותי.

אוקי, לאן הולכים? ההוא אומר ללה, ההוא למנאלי, ההוא בכלל דוחף לסרינגר. לא יודעת. מה יש לעשות שם? אני שואלת. תגיעי ותשאלי את מי ששם. אין לי כוח לשמוע עוד כ"כ הרבה תשובות לשאלות כ"כ פשוטות בעיניי. אוקי, אז מנאלי, ספיטי, לא רוצה לעלות ללה… פרווטי? כן פרווטי. דרמסאלה, אולי אנדמן? אוקי, לסיום אנדמן. מכיר גסטהאוס נקי? כן! תלכו ל… לוקח זמן להבין שנקי זה סטנדרטים מאוד שונים ממה שיש לי בראש. הבנתי שהבעיה היא אצלי. אין לי שקט. הודו משגעת אותי, מסריח, מלוכלך. אני פשוט לא מבינה איך חיים ככה. אוקיי, נתפנק במלון, נפלא! גם כאן לא נקי לי. כן, יש לי בעיית ניקיון חמורה.

 

בור ההרפתקה שלי מתמלא לאט לאט, יש לי אדרנלין. לא מוצאת את השקט שכולם מדברים עליו. חושבת על השקט הזה המון. מנסה למצוא אותו. נהנית מהאדרנלין, לפחות הוא ממלא אותי. משוגע, פשוט משוגע כאן.

אנדמן- לחצות את מצריים בשביל להגיע למקום קסום. דם יזע ודמעות בשביל לעלות למעבורת מסכנה. אוקי, סוף טיול… שבועיים אחרונים. אנחנו צוללים. כמה שקט יש לי מתחת למים. מקשיבה רק לנשימות. מחשבות עוצרות. שקט! חבל שזה לא נמשך יותר מחצי שעה. יפה כאן, נקי, סוף סוף נקי!

חזרה למומבאי- זמן הודו, שוב המעבורת לא יוצאת בזמן, שוב הטיסה מתבטלת. זהו, שבעתי! נשבעת שאני רוצה הביתה! רוצה עוגת שמרים חמה של אמא, קפה של בית! אפילו רוצה קצת קיבוץ. מסגרת שאני יכולה להפיל עליה את התלונות שלא נגמרות לעולם. אין ספק שהדמעות עוזרות. כולם בוהים בי כרגיל אבל עכשיו אני בוכה אז כולם בוהים בי כשאני בוכה, נפלא! אלוקים עוזר לנו ואיכשהו עם עיכוב של מטוס בשבילנו אנחנו במומבאי. אל על, חוזרים הביתה. לא רוצה פתאום לעלות למטוס. ששש… את רוצה. הפעם הבחורה העקשנית לגמרי בתודעה שלי. משקיטה ומלטפת את זאת הלחוצה. את תחזרי, תתחילי ללמוד, תעברי דירה, תציירי, תחזרי למוכר. יש לך תיאבון הביתה, תמלאי אותו.

 

 

פותחת את הדלת הביתה, עוגת שמרים חמה על השולחן. קפה. שומעת שיש איזה עניין עם הסורים, קצת אווירת מלחמה אבל הראש שלי כרגע באנדמן, מצטערת, מלחמה לא מעניינת אותי עכשיו. אחרי שינה של יום היא כן מתחילה לעניין אותי. רגע, תסבירו לי מה קרה כשלא הייתי. אוף, מדינה משוגעת! לא רוצה להילחץ מזה, שיתקוף אם הוא רוצה.

אוקי, תתחילי לארגן את החיים שלך, מה קורה?! יש לך דירה ולימודים לארגן, נו! מה את יושבת?! זהו.

 

עבר חודש וחצי מהרגע שהגעתי לכאן חזרה. פתאום הכל מתחדד לי. רגעי שקט חדים. יש לי כמה, היו לי כמה. לשבת מול הר ולצייר סתם ככה ביד חופשית. חד מאוד הרגע הזה. כמה שקט היה בו. זה היה בקיריגנגה, בין העכברים בלילה לנוף של היום. פשוט ישבתי מול הר ובהיתי בו, ציירתי אותו. גם כאן יש רגעי שקט. רגע של מים זורמים במקלחת חמה של בית. אני עוצמת עיניים ונזכרת בהר, בשקט חד. בשקט החד שמתחת למים בצלילות.

הוא לא סתם חד השקט הזה. הוא דוקר אותי בחזה, פותח את הפצע של השיגעון שאנחנו מנסים לרפא. זה שבגללו כולנו נוסעים לאנשהו. זהו, זה חד- אנחנו מכורים לשיגעון, אם זה כאן, אם זה בהודו. ולמה? כי רגעי השקט הקטנים בתוכו הם קדושים וחדים. הם מכאיבים באי שקט הזה שיושב בתוכנו. למה הודו, כי זה משוגע, כי רגעי השקט שם קדושים כמו כאן. העניין הוא ששם אנחנו אומרים לעצמנו- בוא שקט, תכה בי. כל החיים אני חי בשיגעון, מלחמה, לחץ, צבא, בית- ספר, ציונים, פסיכומטרי, לימודים, הגשמה עצמית, פקקים, משכנתא, חוסר זמן,  כסף, עבודה, עבודה, עבודה… בוא שקט, בכל זה לא באת מספיק. עכשיו אני כאן בהודו, תכה בי כבר!

והשקט עונה לי- תשמעי, לא יודע אם נוח לי כאן… מלוכלך, מסריח, אין זמנים, קשה לי עם ההודים, לא יודע… אבל אם את מבקשת, סבבה. אם אני אצליח להיכנס לתוך כל הבלגאן הזה יכול להיות שלא תרגישי בי. בסדר אני בא. אהה ו… שכחתי להגיד לך שיש לפעמים תופעות לוואי, את עלולה לשים לב אלי רק בעוד כמה חודשים, בדיעבד. אולי אפילו שנים.

ואני- אפילו לא הקשבתי לו עד הסוף והסכמתי. זלזלתי כי לא הרגשתי שהוא בא, כעסתי עליו שלא בא. פתאום כאן. ממש פתאום, אני מרגישה בו, מרגישה איפה הוא היה איתי. תודה הודו שהפגשת אותי עם ההכרה ששיגעון הוא הטבע שלנו. תודה שהפגשת אותי עם ההבנה ששום דבר לא מובן, במיוחד בתוכי. שקט- רק תבוא, אני אוהבת אותך גם כשאתה דוקר אותי. אני אוהבת אותך גם אם אתה בדיעבד.

 

מתגעגעת אליך.

עפרה.