פחד וקדושה בורנאסי

מאת: אביב טיקוצ׳ינסקי

 

"את מצטרפת אלי לוראנסי?" שאלתי את שחר בימים האחרונים באנדמן, בשעה שכולם ממהרים לצפון או כבר שם. לא ייפיתי את המצב ואמרתי לה ששמעתי שזאת עיר קשוחה, חם יותר מהרגיל כי זה סוף העונה, ושורפים גופות, אבל יש בה משהו מיוחד. שחר, שהבינה שבהודו לא אומרים "לא" אלא "למה לא", הסכימה להצטרף אלי למסע.

וככה, אחרי נחיתה מאנדמן בדלהי ויום סידורים יצאנו בסליפר של 15 שעות אל הלא נודע.

 

דור מימין, אביב באמצע, ושחר משמאל. צילום: אביב טיקוצ'ינסקי

 

#התחלנו

ההגעה לוראנסי הייתה כמו לכל יעד אחר. בסביבות עשר בבוקר, אתה נוחת בעיר הודית טיפוסית, עמוסה בחנויות בגדים הודיות, אנשים, ריקשות, פרות והומלסים. לאחר נסיעה קצרה בריקשה, אתה מגיע "למיין גהאט" שזה השם של המדרגות הראשיות של הירידה לנהר הגנגס. שם החלו החיפושים במקום לא מוכר, בחום נוראי, אחר גסטהאוס של ישראלים – כשבידינו רק השם "קאשי". מסתובבות עם המוצ'ילות, מטיילות על גדת הנהר, שואלות אנשים, חלקם עוזרים, חלקם סתם מנסים למכור סמים.

בדרך עברנו ב"נורא מכל" – מזיעות עם מוצ'ילה עצרנו לרגע, רואות איך גופה נשרפת לכמה שניות, מבינות שזה לא הזמן וממשיכות לכיוון הגסטהאוס שלפי ההודים זה "ממש שם".  מטפסות במדרגות ורואות את השלט "קאשי גסטהאוס" אבל הוא בכלל סגור ואין שום זכר לישראלים.

 

עיר הודית טיפוסית, האומנם? צילום: שחר דוכובנה

 

באפיסת כוחות עם חוסר רצון הצלחתי להתקשר לידיד ששם, להבין ש"קאשי" זה רק השם של הבן אדם ולגסטהאוס קוראים "פמלי גסטהואס", ואז הבנו שזה רחוק מאוד.

סוף סוף, הגענו אל היעד, המטרה, גסטהאוס עם שלושה ישראלים שמחכים רק שהחום יעבור כי הגיעה שעת צהריים וזה כבר לא אפשרי להסתובב. הבנו שכולם עוזבים, חוץ מדור, שהתנדב להיות המדריך שלנו למחרת. העיקר הגענו, מחר יום חדש.

 

"הנורא מכל"

יום חדש הגיע! יוצאים לעיר, עיר קדושה שחום אימים בה, אבל צריך להתלבש צנוע. התעטפנו בשלים ויצאנו לטייל. הליכה הזויה שכל שני מטר מישהו מציע לברך אותך או שואל אם תרצה שיט.

זוכרים את הסרט "הרקולס" של דיסני? זוכרים את נהר הנשמות בממלכת השאול של האדס? אז זה הגנגס. מינוס כלב ענק עם שלושה ראשים. 

 

נהר הנשמות בממלכת השאול. צילום: רשף סקלי

 

ככל שאתה מתקרב – הריח של העשן מתחזק, אין רוכלים שמציעים דברים והכל יותר שקט, קדוש. כשהגענו לגהאט, נפל האסימון שהיינו פה כבר אתמול וראינו את "הנורא מכל".

עם ההגעה לאזור, מבקשים לא לצלם ולכבד את המשפחות שבסופו של דבר מגיעות לשם ללוויות. למזלנו (או לצערנו) ברגע שהגענו נצמד אלינו באבא, באבאג'י, שמסביר הכל. האמונה היא שמי שנפטר בוראנסי ונשרף שם יוצא ממעגל החיים ומגיע ל"נירוונה", לכן אנשים באים למות שם ולא רק להישרף. טקסים מתחילים לידינו והבאבא מסביר:

את הגופה עוטפים בלבן, לאחר מכן בבדים צבעוניים ובדברי זהב כמתנה אחרונה למת. המשפחה לוקחת את יקירם על האלונקה וטובלת אותו בגנגס. מוציאה אותו. הולכת להתארגן לטקס השריפה ובמקביל הגופה מתייבשת. לכל נפטר יש את הבן אדם הקרוב אליו ששורף אותו, הוא מתלבש בלבן ומגלח את ראשו.

 

"הנורא מכל". צילום: שחר דוכובנה

 

העצים כבר מוכנים ושמים את הגופה עליהם. בדרך אל הטקס, השורף לוקח גחל מה"שיווה פייר" –  האש הקדושה של שיווה (שלפי האמונה, בוערת כבר אלפי שנים) – מסתובב סביב הגופה עם האש חמש פעמים כאזכור לחמשת האלמנטים של הטבע, ואז מניחים את האש מתחת לגופה ששורפת את כולה. לאחר שהגופה נשרפת ונשאר רק אפר – מפזרים אותו לגנגס ובכך מפרידים את הנשמה מהגוף. תם הטקס. לאחר הטקס יש עוד עשרה ימים של ארוחות וטקסים עם המשפחה לזכר המת, מזכיר לכם משהו?

 

חיים בצל המוות. צילום: רשף סקלי

 

ברקע מתרחשות שמונה שריפות במקביל – ואתה מבין קצת יותר לאחר ההסבר, מסתכל מרותק וקולט שזה לא נורא, זה טקס דתי וזאת האמונה. אתה רואה במים, במקום שהאפר נזרק, חבורה של הודים מחפשים משהו. הם מחפשים זהב שנשאר על הגופה לאחר השריפה. מחשבה נוראית עוברת בראש אבל אתה קולט שאחרי השריפה הם משחררים מהגוף והוא כבר לא רלוונטי, הנפש התקדמה.

 

הבאבא מוסיף ואומר שיש מקרים שלא שורפים גופות ורק משליכים אותם לאמא גנגה כמו ילדים, נשים בהריון, באבות, אנשים שהכיש אותם נחש ועוד…

לאחר ההסבר המפורט והעשן המחניק הוא מבקש תרומה לעניים שלא מצליחים לקנות עץ לעצמם (למות בהודו זה הדבר השני הכי יקר אחרי חתונה, על פי אותו באבא), משהו לעצמו ולמשפחתו, ואיך לא, במעבר חד, שואל אם אנחנו מעוניינים בג'ארס.

סירבנו בנימוס והמשכנו בטיול.

באבא לאסי. צילום: שחר דוכובנה

 

מנסים לברוח מהחום ולעכל מה שלמדנו, להבין שוראנסי מרתקת ויש משהו מיוחד בטקס הזה.

נכנסו לסמטאות השוק וקנינו לאסי אצל באבא-לאסי כי מי שלא היה אצל באבא-לאסי לא היה בוארנסי.

חזרנו לחדר מותשים מהחום ומחכים לאטרקציה הבאה.

 

מחר עוזבים

קמנו בבוקר לאטרקציה השנייה הידועה – גהאט "שריפת הגופות הקטנה", שבו נשרפים העניים חסרי היכולת. אם לגהאט הגדולה לקחנו שמאלה על גדות הנהר אז זאת בצד הימני רחוק מהכל. גרפיטי ברחובות והאנשים מתקלחים במים, כולם מאושרים, הכל צבעוני ואבסורדי.

 

גהאט שריפת הגופות הקטן. צילום: רשף סקלי

 

כשהגענו לשם לא שרפו גופות אבל ההליכה הייתה יפה, חזרנו לשוטט בסמטאות של וראנסי.

חיכינו לשקיעה לטקס הפוג'ה של יום ראשון, שלפי קאשי אמור להיות עוצמתי וגדול. לאחר מכן תכננו לראות שוב את גהאט שריפת הגופות הגדול, הפעם באישון לילה כי העבודה שם מתקיימת עשרים וארבע שעות ביממה, בין 200-300 אנשים נשרפים ביום.

יציאה בשקיעה לכיכר המרכזית הביאה אותנו לאירוע צבעוני וגדול, רמקולים, מוזיקה, במות וריקודים. טקסי פוג'ה המוניים, חוויה מיוחדת, כיפית ועמוסה.

סופת ברקים עם טפטופי גשם הבריחה את כולם בזמן שאנחנו ממשיכים לשריפת גופות, ברקע רעמים, ברקים, וברגע שהגענו – החשמל כבה.

 

מזהים את הנירוונה? צילום: רשף סקלי

 

עומדים שם בגשם, חם ובחושך מוחלט, למעט המדורות. חוויה מרתקת והזויה.

מבינים כבר את הטקס, עומדים מהופנטים, מתחילים להבין את הגישה ההינדית למוות ולחיים.

הבנו שיש פה קסם רב והספקנו לגעת רק בחלקו. וראנסי היא עיר מוזיקלית, צבעונית ועשירה (לא במובן החומרי, כן?). היא מרתקת, מיוחדת והיא פותחת מחשבה. לא סתם אומרים שוראנסי היא הודו האמיתית ושווה לכל אחד פגישה איתה!  

 

יש שיאמרו אחרת. צילום: שחר דוכובנה