פחות זה הרבה יותר

כתבה: אלינה גרינשפון

התחלתי להתעניין במינימליזם הרבה לפני שידעתי שכך קוראים לאורח החיים הזה. לעיתים קרובות הרגשתי שאני קונה מוצרים רק כי יש לי צורך בתחושת החדש; שאני משקיעה המון בשם ה"מגיע לי פינוק"; שאני מוציאה כסף על אירועים, שירותים ומוצרים, בגלל המוסכמות החברתיות, ולא כי יש לי צורך. לפני כמה שנים חברה איתגרה אותי ל-40 ימים ללא קניות. עשינו את זה יחד, לא מתוך צורך מהותי אלא כדי לברר עם עצמנו עד כמה אנחנו באמת זקוקות לקניות תכופות. והרי זה פלא: הסתבר שאנחנו ממש, אבל ממש לא זקוקות להן.אז מצאתי את עצמי מפסיקה לקנות בגדים, לא הולכת לספרית, מוותרת על פדיקור, משתמשת בפחות איפור. מונית הפכה למותרות, מסעדה – לצורת בילוי נדירה יותר ויותר. כך הגעתי להקים את "יש לי מה ללבוש", שהיא קבוצת פייסבוק אבל כבר מזמן הפכה לקהילה נושמת. הקבוצה מציעה למצטרפות אתגר של 40 ימים ללא קניות, כאשר בכל יום יש להרכיב תלבושת חדשה מהארון הקיים. הוא למעשה נותן כלים מעשיים לצמצום קניית הבגדים. שוב ושוב המשתתפות באתגר מפנימות את הלקחים שלו ומיישמות אותם על חיי הצריכה שלהן באופן כללי. המטרה שלי היא לתת במה לתנועת הנגד של תרבות הצריכה שתפסה לה שורשים ברשתות החברתיות. אני מאמינה שיש לנו את הכח להירתם כקהילה לצמצום הצריכה, ולהשפיע בכך על הכיס האישי שלנו, על איכות הסביבה, על תנאי העסקה מסביב לעולם ועל רמת החופש והשחרור האישית של כל אחד מאיתנו.

ואז טסתי להודו, מצוידת בשני זוגות מכנסיים דקים; טייץ ומכנס ספורט; שתי גופיות; שלוש חולצות טי; ושני מכנסיים קצרים. מהר מאוד הבנתי שני דברים: ראשית, שרוב בגדיי בכלל לא מותאמים לחום ההודי; ושנית, שאני ממש לא זקוקה לכל כך הרבה בגדים. כך מחצית מהבגדים שהגיעו איתי עשו רק מחצית מהמסע, לפני שנשלחו אחר כבוד בחבילה אטומה ממומבאיי לבית הוריי בפתח תקווה.

במומבאיי, התנהג כמומבאי. קורתה פג'מה וטאלי ברחוב

חווית התרמילאי הנודד בהודו מלמדת להסתפק במועט. מהר מאוד אנו מגלים כמה אפשר להסתפק בנוחות במועט שבמועט. הרי אי אפשר לטייל עם משקל כבד מדי על הגב, וממילא לא צריך הרבה בגדים, וכל חפץ חדש נעשה למשקל מיותר. 

בזמן הטיול, קניתי פריטים בודדים לפני הצורך – כמו למשל מכנסי ״עלי באבא״ דקיקים ושקופים שלא שרדו את הטיול. קיבלתי במתנה ונתתי עוד כמה פריטים, כמו כל מטיילת טובה. במשך ארבעה חודשים היו ברשותי בערך שמונה פריטי לבוש בכל רגע, מה שהוביל לכך שהפסקתי לחשוב על זה. חדלתי מלהתעסק במה אלבש היום, איך זה יראה, איזו מטרה זה ישרת. מרגע שנמנעתי מהעיסוק בבחירת הבגד בכל יום, התפנו עוד קשב ותשומת לב לחיים עצמם. לטיול עצמו. זה לימד אותי גם כמה חשוב שיהיה לי מאה אחוז נוח, ואפילו לא טיפה פחות. לא בשם המוסכמות. 

בגדים שמצאתי בקופסת המסירות בהוסטל ברישיקש. צילום: Marieke Gras

כשחזרתי ופתחתי את ארון הבגדים שלי, לרגע נחנקתי. עמדתי מול השפע הזה והתבלבלתי מרוב אפשרויות. התחושה הזאת לא עזבה, לצד קול שחזר על עצמו שוב ושוב: ״יש לי יותר מדי דברים״. אז התחלתי לברור. לנפות, לנקות, לארגן. לסדר, למיין. התוצר: כמחצית מבגדיי עזבו את הקן, יחד עם מוצרי אלקטרוניקה, ציוד לימודים, מוצרים למטבח ועוד.

תחילה לא היה הרבה מיון, למען האמת. נחתתי אחרי ארבעה חודשים של חופש מוחלט, וטבעתי בים של בלאגן. היו חפצים בכל מקום. על השולחן, על הספה, על המיטה ועל כל הכיסאות, על שולחן הטלוויזיה ודלפק המטח, וכן, גם על כל הרצפה. לבסוף, היה נמאס לי לחיות בתוך ערימות של חפצים, והתחלתי לסדר. בשלב הסופי הגיעה לביתי חברה, ששלפה את כל תכולת הארון, וסייעה לי לקפל, להיפטר, למסור ולהעמיד למכירה. כך נותרתי עם מה שאני באמת צריכה, עם קצת אקסטרה לפינוק, מינוס הבלגן בחדר – ובראש.

טל דדון, חברה שהיא מומחית לסידור ארונות ואני, בניפוי שאחרי הודו

קשה לחיות חיים של הסתפקות במועט בתוך העולם המערבי, שבו אנחנו מתוכנתים להיות צרכנים. וגם את שיק הטיולים ההיפי אי אפשר באמת לשמר, מפני שלנראות שלנו פה יש משמעות גדולה בהרבה. אבל יש כמה עקרונות שאפשר לקחת וליישם גם בבית, כמו עיקרון הנוחות (כן, זרקתי את כל תחתוני החוטיני לפח). אני יכולה להעיד שגם שמונה פריטי לבוש לטיול הם יותר מדי, ושהבגדים שנשארו ברשותי – גם הם יותר מדי, ואני אלמד להסתדר עם עוד פחות. אנו חיים בתרבות השפע החד-פעמי, יש לנו יותר מדי מהכל ולחפצים האלה שאנו מחזיקים בחיינו יש משקל של ממש. תהליך הניקוי והניפוי הקלו עלי מאוד, ואני מודה להודו על כך שלימדה אותי להסתדר עם פחות. כי הרי כבר ידוע, שפחות זה הרבה, הרבה יותר.