הפעם הראשונה שהבנתי שאני בהודו הייתה בפושקר באמצע קניות שלפתע נשמעה מנגינת תופים רועשת וחמישה הודים רצים עם תופים יותר גדולים מהם ועוד שניים מחזיקים בכירכרה ובתוכה יושב לו פסל, האל, שתמיד מנסים להדביק את הקצב. יצאתי מהחנות סקרנית, ופתאום קלטתי, יא אללה איזו תרבות כולי מחוייכת!אני בהודו!!!!
הפעם הראשונה שהבנתי שאני בהודו הייתה בפושקר באמצע קניות שלפתע נשמעה מנגינת תופים רועשת וחמישה הודים רצים עם תופים יותר גדולים מהם ועוד שניים מחזיקים בכירכרה ובתוכה יושב לו פסל, האל, שתמיד מנסים להדביק את הקצב. יצאתי מהחנות סקרנית, ופתאום קלטתי, יא אללה איזו תרבות כולי מחוייכת!אני בהודו!!!!
אחרי שהייתי בגואה ובהאמפי ושרתי עם ילדון בן 17 את אל המעיין הגעתי לפושקר והתחלתי לראות את הודו אחרת, יותר ברוטלית ומסריחה, מלא פרות, מלא צבעים, מלא ריחות… בדיוק כמו שדימיינתי.
בכל אחד מהמקומות שהגעתי אליהם נסחפתי לשיחה אישית עם ההודים, מלאת שאלות ומנסה להבין איך חיים בתרבות כל כך שונה מהעולם שאני מכירה…
המקום הראשון שהגעתי אליו היה ארמבול – גואה (נחיתה רכה).
לא ישנתי בגסט האוס המוני אלא ישנתי אצל משפחה שמשכירה חלק מחדרי הבית.
בלילה ראשון עדיין הייתי חולה מהארץ, וכל הלילה רק השתעלתי. בבוקר שקמתי בעלת הבית (מעכשיו נקרא לה אמא) מסתכלת עליי מודאגת ואמרה שכל הלילה שמעה אותי ואני ממש חולה, מייד מחייכת ואומרת, אל תדאגי אני כאן!
מאז כל בוקר היינו יושבות יחד על כוס צ’אי (שכמעט אף פעם לא היה טעים, אני מצטערת אבל אני חייבת ליהיות כנה) ומדברות על החיים.
היא דיברה הרבה על המשפחה ושיתפה אותי בדאגות מהבן (21) שלא עובד, סיפרה בגאווה שהבן הגדול
(22) לומד באקדמיה לשוטרים, שהבת הקטנה (9) תלמידה טובה בביה"ס.
כמו כל יום אחרי שחזרתי לחדר, היא הייתה בודקת מה קניתי ובכמה, וכל פעם הייתה צוחקת עליי על המחירים המופקעים שאני משלמת!
יום אחד הגעתי לחדר מותשת לחלוטין מבטן גב בים ישבנו כמו תמיד אני והאמא על כוס צ’אי. היא הכירה לי את הכלה שלה לעתיד, סיפרה בגאווה שהיא ילדה טובה, סטודנטית להוראה, באה מבית טוב!
פיתחנו שיחה מאוד מעניינת על כל עינייני החתונה.
החתן והכלה לא באמת מכירים, רואים אחד את השני פעמים ספורות, הכלה המיועדת מגיעה לבית רק כדי שהאמא תבחן אותה, ובאמת לא הבנתי איך הכלה לעתיד בבית והבן לא (מסקרן, לא?) מסתבר שהיא "בתקופת מבחן", היא פשוט באה לשחק עם הבת הקטנה, לדבר עם האמא , בקיצור באה להיבחן.
שאלתי את האמא מה יקרה אם הבת שלה תתחתן עם תייר, ישראלי נניח? האמא החלה לצחקק במבוכה ואמרה "אנשים ידברו, אנשים ידברו" אבל בסופו של דבר היא תקבל את הבת, "אני אמא שלה, לא?".
האמא שאלה אותי לדעתי על הכלה לעתיד, לאחר שיחה קלילה איתה אמרתי שלדעתי היא בסדר גמור, משכילה, נחמדה, מה צריך יותר מזה? (קצת הייתי בשוק מעצמי שאני משתפת פעולה בתקופת המבחן הזו), אבל האמא לפתע עיקמה את הפנים וסיפרה שאין לה אחים. לא הייתה לי טיפת מושג איך זה קשור, התברר לי שבחורה בלי אחים זכרים "שווה פחות" קצת נחרדתי מהעיניין אבל תרבות זו תרבות וזו המהות של הטיול שלי בעצם, לא?
בארמבול בחוף, ניגשו אליי גבר ואישה והציעו לעשות לי את אחד מציורי החינה, אני יומיים בהודו, מה לא נעשה? עשיתי. ישבנו יותר מחצי שעה שהוא מצייר ואנחנו מדברים.
אז כמה שכירות הם משלמים לחודש, אני יודעת, וכמה הוא שילם על אישתו בחתונה, אני יודעת (יאק אחד) וכמה ילדים יש להם, אני גם יודעת. הם הביאו איתם את ביתם הקטנה רק כבת שנה. ילדונת מופלאה, יש לה קסם בפנים, פשוט מדהימה, בקושי הולכת אבל כבר יש לה צמיד פעמונים בכל רגל. פשוט הוקסמתי.
אז במקום לשלם 200 רופי על החינה שילמתי 250, בגלל הבת! אסטרטגיה טובה, לא?
בהאמפי נסחפתי לשיחה מאוד מרתקת עם בעל חנות התכשיטים ובעלת הגסט האוס הסמוך, אז סיפרתי להם שאני מטיילת לבד שאני בת 22, הם כל כך נחמדים, החלו לתת לי עצות למטייל בהודו והרגיעו אותי שזה בטוח לטייל לבד ואפילו הזהירו אותי משודדים,לאחר מכן ניסחפנו לשיחה עמוקה, הוא סיפר לי שהוא נשוי לשתי נשים "אחת הודית והשניה הולנדית, סיפר לי על הילדים שלו דיברנו הרבה על דת, על המוסלמים ואפילו על פוליטיקה וכמה הוא כועס ששינו את השם מבומבי למומבי.
הבת של בעלת הגסט האוס, בת 17, נכנסה וסיפרה קצת על החיים שלה, שהיא בלימודים קדם אקדמיים ושהיא לא יודעת מה ללמוד באוניברסיטה כי הכל מעניין אותה, ללא ספק הייתה לכולנו שיחה מאוד מעניינת שארכה יותר משעה.
כשהייתי בצ’אסלמר התארחתי אצל משפחה הודית נפלאה..
אני וחברתי הובלנו ע"י כל המשפחה כולה בשמחה לביתם. הגענו לבית קטן, ללא חשמל או מים זורמים, ילדים קטנים מאובקים ללא בגדים, ישבנו כולנו בחוץ ודיברנו.
האם רק כבת 25 עם 7 ילדים. האב הוציא כלי נגינה (שלא יעזור כלום לעולם לא אזכור את שמו) והחל לנגן.
האם התחילה לשיר והבת כבת 9 החלה לרקוד… היה משהו כל כך מיוחד ברגע הזה… ניסיתי לדמיין את אותה סיטואציה בישראל, מצב כזה לא ייתכן כי למרות העוני והפשטות ניתן היה לראות אושר על הפנים של כולם שם, הם פשוט יודעים איך להשלים עם המצב ולהפיק ממנו את המירב, לשכוח את הרדיפה אחרי תיירים ביום במאמץ להוציא מהם כמה רופי ופשוט להנות מהרגעים הרגועים והפשוטים.
מהמסע הקצר שכבר עשיתי כבר הספקתי ללמוד שצריך לטייל רק עם אנשים שבאמת מתאימים לך (ולא מדברים על השיר שלנו והנשיקה הראשונה של נינט כשנכנסים לגואה!!!!!!), שאתם באותו ראש ושלא גורמים לך להתפשר יותר מידי (פשרה אמורה להגיע משני הצדדים), לא לנסות ללמוד את המשחק הקלפים של ההודים כי הוא מסובך מידי ובסוף אתה יוצא ממש טמבל :), וכמובן שלעיתים צריך ליהיות יותר ברורים שמדברים עם הודים,גברים, שלא כמוני שנקלעתי למצבים לא נעימים ולסרב להצעות נישואין ולהסביר להם שזה לא אפשרי מבלי להעליב אף אחד.
בומביי (נחיתה)-גואה-האמפי-פושקר-אודייפור-ג’אסלמר-אגרה-דלהיי-דארמסלה
וזאת רק ההתחלה 🙂