בימים ספוגי הזיעה של הקיץ, כשרובנו צמודים למזגן,יתכן מאוד לומדים למבחן הקרוב, ואת הנחמה מצאנו במשחקי היורו (טוב לפחות חצי מאיתנו), נמצאים לא מעט צעירים, ביניהם סטודנטים, שנסעו להתרענן מעט בתת היבשת ההודית.
השבוע התעניינו בשלומם של כמה מן המטיילים הנמצאים עכשיו במנאלי, עיירה ציורית במדינת הימצ’אל פרדש שבצפון הודו. שם, בהרי ההימלאיה הקרירים יורד היום מבול, אבל זו העונה ‘החמה’ לישראלים – בין החודשים יוני וספטמבר.
ראשונה דיברנו עם נופר נונה, בת 26 מקריית אתא, שהשמחה ניכרת בקולה. אנחנו מתוודים בפניה שאנחנו כותבים כרגע את הכתבה הזאת כשתל אביב הסואנת משתקפת מהחלון וקצת מקנאים בה. היא צוחקת ועונה שהיא קצת פחות מקנאה בנו. נופר מספרת כי עבדה בארץ בתור בודקת מטענים בנמל ולמדה לתואר בכלכלה וניהול במכללת רופין. היא נמצאת בהודו ארבעה חודשים במהלכם עברה לא מעט חלקים מהודו כולל אנדמן, גואה, רג’סטאן, אגרה, ורנסי, נפאל וצפון הודו, חלק מהדרכים הללו עשתה בלוקאלים: "הגעתי לטיול אחרי חיפוש די ארוך של עצמי ומציאה חלקית,במטרה להתרחק מכל מה שמוכר. רציתי למצוא קצת יותר עצמאות בגילי המופלג". 26 מופלג? גם אנחנו הרמנו גבה. נופר מספרת כי רצתה להגיע למקום בו אף אחד לא מכיר אותה וגם היא לא מכירה שום דבר, להתחיל מחדש ולהיות אדם קצת שונה.
נופר נונה ב’פאנונה’
בארץ אני קריזיונרית, אבל כאן אני יכולה לחכות עשרים דקות לקפה
"הודו פותחת את הראש באיזשהו מובן. אתה פתאום מקבל דברים שהם נורא שונים ממך ודעות שנורא שונות ממך,בהרבה יותר רוגע ממה שהיית מקבל אותן בארץ.דברים מקבלים פרופורציות שונות לגמרי", אומרת נופר שרכשה המון סובלנות בתקופה בהודו. "צריך לדבר עם אמא שלי כדי לדעת שאני לא בן אדם סבלני במיוחד. אבל פה אתה מקבל דברים, אתה לא מתעצבן על אנשים כי לוקח להם זמן להביא לך את האוכל, או כי הם חותכים אותך בכביש. אתה מקבל הכול בהבנה. אני קריזיונרית בארץ. זה קורה לי אם מישהו חושב אחרת ממני,סותר את הדברים שלי, או בטח אם אני לא מקבלת את האוכל תוך עשרים דקות כשאני רעבה. בהודו זה ממש לא ככה. אתה לא יכול לכעוס עליהם כשהם לא מביאים לך את האוכל כי הם חיים אחרת. ואם לא חשוב להם שיהיה נייר טואלט בשירותים,כנראה זה לא חשוב".
דברים מקבלים כאן פרופורציות שונות לגמרי. צילום: נופר נונה
נופר תוכלי לספר לנו מה זה לוקאל?
"מאגרה לוראנסי נסענו בלוקאל והיה נוראי. זה אוטובוס עם מושבים קטנטנים כמו שהיו לנו בכיתה ב’
ואי אפשר להעביר את הרגל מהמושב לפניך עד אליך,כל הדרך אתה מקבל מכות בברכיים ונהיים לך סימנים כחולים. במקרה הטוב לא יושבים עליך שלושה הודים,רק שניים. לעיתים גם תרנגולות. אנחנו עשינו נסיעה ‘קצרה’-רק 19 שעות".
באמת נסיעה קצרה. ואת הגמר של היורו יצא לך לראות?
"ראיתי עד המחצית 2:0 ופרשתי לישון. היה מוגזם! עמדו אלפי הודים בפאב קטן, על הטלויזיה היה מן כתם שחור והיה קשה לראות את המשחק. לא היו
מקומות ישיבה בכלל. זה היה במקום שנקרא hangout וזה סוג של פאב. ככה לפחות אנחנו קוראים לזה. יש אלכוהול ואוירה נחמדה. יותר שקט מהארץ ויש מוסיקה הודית. אני לא מתמצאת בכדורגל אבל יודעת להגיד מי לקח את הליגה האנגלית ואת היורו. את הליגה האנגלית לקחה מנצ’סטר סיטי שמאז 68 לא לקחה אליפות (הערת המערכת: ישר מעבירים אותך לבלייזר).
באיזה מכלי התחבורה תבחרו כדי להגיע ליעד? צילום: נופר נונה
נופר מעבירה לידינו את טל תורג’מן,בן 35 ממושב עין שריד המספר לנו כי בדיוק הוצאנו אותו מסרט מצוייר שהוא היה ממש שקוע בו.
זה מה שעושים במנאלי? רואים סרטים מצויירים?
"זה רק על הדרך. עושים כאן הרבה דברים. יש הרבה לעשות אבל בעיקר כלום. ממוצע הגילאים פה זה 24. אני בן 35. התחברתי לצעירים כי זה מה שיש כאן. הודו זה יותר מסע מטיול. הרבה יותר מאתגר מאשר איזה נופש. כל אחד עובר כאן דברים מנקודת מבטו שלו. זה לא חשוב איפה אתה בדיוק, אלא החוויה שאתה חווה פה. ישראליאדה כאן זה מאוד נפוץ. ישראלים נמצאים בכל מקום"
סוד הדברים הפשוטים. צילום: טל תורג’מן
טל מספר כי הוא נמצא בהודו ארבעה חודשים וזהו הטיול הראשון שלו להודו. בארץ הוא עובד עם אחיו בעסק של מערכות ספא וג’קוזי.
הודו לבד פעם ראשונה בגיל 35
"אחרי הצבא לא עשיתי טיול ארוך, רק טיולים קצרים לאירופה. ואז פתאום היה לי דחף לטייל בהודו. נראה לי שהוא תמיד היה שם אבל התעלמתי ממנו". טל לא ממש חשש מכל הסטיגמות ששמע על הודו. "שמעתי את כל הסיפורים,אבל חוויתי הכול בצורה מאוד שונה. היו דברים אחרים שהיו לי קשים בהודו. הצירים המרכזיים פה ממש סואנים, אתה חוטף כאן שוק בפעם הראשונה. גם מהכמות של כל הגירויים שאתה נחשף אליהם. ההודים יודעים לזהות מי כאן פעם ראשונה. לנשים לבד אני לא ממליץ לטייל כאן כי יש להודים נטייה לבהות,לגעת. היו כאן הרבה מקרים. לגברים פחות נטפלים. אני הגעתי לבד, נחתתי בבומביי ומשם המשכתי לגואה. זה מעניין להגיע אל הלא נודע. לא תיכננתי הרבה".
קצב החיים ה’מהיר’ של מנאלי
"את גמר היורו ראינו בפאב נחמד שנקרא האנגאאוט. חוץ מזה יש פה גם כל מיני מסעדות, יש הרבה אפשרויות. זמן הודו הוא זמן אחר לגמרי ממה שקורה בארץ. אתה יודע כמה זמן לוקח לי להגיע מהגסטהאוס לאן שאני רוצה? אז ככה: אתה יוצא ופוגש חבר,יושבים ומעשנים, אחרי זה אוספים עוד חבר,שוב יושבים ומעשנים. יושבים בבית קפה, המלצרים יושבים ומעשנים איתך. מה שכן יש פה כפרים מדהימים מסביב באמת יש מה לראות אם רוצים".
טל וחבר
אין בהודו סקס אפיל
טל מוסיף כי הוא אדם חברותי, מתחבר עם כל מי שפוגש על הדרך ולא רק עם ישראלים.
על אף זאת הוא מספר לנו על השינוי שחל בטיול בגישתו לאנשים: "עדיין קשה לומר איך זה השפיע עלי כי אני בתוך הטיול אבל מנקודת מבט לאחור- יכולתי במהלך הטיול לשבת עם אנשים צעירים ממני-בני 23 וליהנות מהשיחות וגם ללמוד מהם הרבה. אנשים פה לומדים להכיר את עצמם יותר. גם יש לך הרבה זמן לבד כאן-לומד להיות לבד, להסתדר".
מה שכן, מוסיף טל,"המדיניות פה היא צנועה. אין פה שיחות כמו שיש במקומות אחרים כמו תאילנד, דרום אמריקה. אין בהודו סקס אפיל. הכל מאוד צנוע. מי שמחפש סקס מוצא אבל בעקרון זה משהו אחר. אנשים שמעשנים-פשוט יושבים יחד. קאסול זה המקום העיקרי שבו מתנהלים ככה-פשוט יושבים ומעשנים. זה מבאס קצת שבאים רק לעשן ולא לטייל מאבד את הטעם של ההרפתקאות, של לראות את הטיול בהכרה.
החיים אחרי גילוי האנפילד
אני גם מטייל באופנוע כאן. שכרתי אופנוע במצב חדש. עולה לי 400 רופי ליום.
בחודש וחצי הראשונים התחלתי כתרמילאי ואני מחלק את הודו לשניים-לפני ואחרי האופנוע.
נסעתי בלוקאלים, נסעתי ברכבות וזה מדהים. אבל כשאתה עם אופנוע יש לך את היכולת להיות עצמאי בשטח,הכל שונה. ישנים במוטלים של דרכים,המחירים שונים,אתה רואה אותנטיות אמיתית. אנשים שכסף לא מעניין אותם-אתה מעניין אותם.הייתי בשמורת קורבט של הטיגריסים (מצפון מזרח לדלהי). אין שם כמעט תיירים וזה מדהים"
אופנוע זו גם דרך טובה להתחיל עם בחורות?
"בטח, אתה לא יכול להישאר לבד תמיד יש בחורה שרוצה להצטרף אליה עם אופנוע".
טל הוא בהחלט דמות צבעונית ומעניינת בנוף הישראלי במנאלי. ביקשנו ממנו לאתר לנו עוד דמויות ססגוניות בנוף של תיירי מנאלי ולאחר מספר סיבובים הוא חזר אלינו עם חברתו לטיול נופית בן מוחה (22) מחדרה.
טל תורג’מן. בדקנו – ויש בחורה על האופנוע
נשארתי כביכול לבד אבל לא באמת לבד
נופית היא חיילת משוחררת,אשר עבדה בשנה האחרונה בתחנת דלק כעבודה מועדפת.
היא מספרת לנו: "אני נמצאת בהודו 3 חודשים. באתי לגמרי על עיוור-לא ידעתי שום דבר על הודו. באתי רק עם החלום".
לשאלתנו, נופית לא חששה מן הסטיגמות על הלכלוך והסטלנות של הודו. "הראייה הרוחנית שלי על הודו מאוד באה מ’נער החידות מממבאי’ אבל גם מהבית. תמיד רציתי לטייל בהודו אחרי הצבא. גדלתי באווירה שנטית של מוזיקה שנטית מסעדות שנטיות וכאלה. אבל מה שקורה כאן נורא שונה ממה שציפיתי-הודו מאוד ישראלית כולם מדברים עברית. שזה קצת מבאס".
נופית ובאבא חכם
נופית הגיעה להודו עם חברה טובה שכבר הייתה צריכה לחזור לארץ. "נשארתי כביכול לבד אבל לא באמת לבד כי יש פה המון ישראלים. בשלב מסוים היכרתי את טל ונופר והיום אנחנו כל הזמן ביחד".
אז איך הודו השפיעה עליך?
"החיים שלי בארץ מאוד אינטנסיביים,אני כל היום עובדת ופתאום הגעתי למקום שיש לי זמן לעצמי. עברתי פה תהליכים, אני עדיין עוברת. כל יום אני לומדת על עצמי משהו חדש.
התחלתי להתעסק יותר בעצמי,בנופית. אני יותר חשובה לעצמי פתאום. אני לא מרגישה אילוץ לעשות דברים, אני עושה דברים כי אני רוצה. בשבוע הראשון היה לי קשה להכיל את החוסר מעש הזה כי אני אדם מאוד תזזיתי".
קצב החיים בהודו-טייק 2
שאלנו את נופית על סדר היום שלה במנאלי. אולי מבחורה נקבל תשובות אחרות מאשר טל תורג’מן שעדיין לא הצליח להגיע לבית קפה. נופית מספרת: "קודם כל לקום בבוקר לשלווה ולנופים שכאן זה כל כך טריוויאלי אבל בבית לא. נהנים פה אפילו מלשתות קפה, כל היום לפני. אני יושבת לקפה ואין לדעת איך תסתיים הישיבה הכול מאוד זורם לי. אחרי זה אני מתחילה להסתובב, או יושבת בגסטהאוס, קונה לי איזה בגד או תכשיט, פוגשת חברים. זה גם תלוי איפה נמצאים ומה יש לעשות באזור. מכירים אנשים חדשים,התחלופה של האנשים פה היא מאוד גבוהה. אני נמצאת בעיקר עם ישראלים. לא כל כך יצא לי לטייל עם תיירים אחרים. בלילה כל הישראלים יושבים בגסטהאוס ומדברים. יש גסטהאוסים של ישראלים. לא ראיתי את גמר היורו, אבל שמעתי כל צווחה מהפאב שליד ההוסטל שלי, אז אי אפשר היה ממש להתחמק. לא סחף אותי ממש היורו, אבל בכל מקום הייתה טלוויזיה באותו ערב".
נופית משתלבת בנוף של מנאלי
לשאלתנו, נופית תשמח לחזור להודו בעתיד. היא מספרת שגם אמא שלה רוצה לנסוע להודו, ואולי הנסיעה הבאה שלהן להודו תהיה ביחד. בכל מקרה ברור לה שתחזור. "קשה בשלושה חודשים בלבד להכיל את כל הדבר הזה."
דברי סיכום לפני שאנחנו קונים כרטיס
נופית: "להודו יש קטע שאין לארצות אחרות. יש תחושה אחרת באוויר. היא מדהימה והתאהבתי ממש בדרהמסאלה. בחופש ובירוק שאתה רואה מול העיניים. אתה מרגיש כאן בבית אבל מרים את הראש וקולט שאתה בהודו. כשבאים להודו בוכים אבל גם לפני שהולכים.ההלם הראשוני הוא לא קל אבל אתה מתאהב בה."
נופר: "נראה לי שדווקא כאן הרבה יותר קל לך לקבל דברים שהם שונים ממך. זה משהו שאנחנו לא נוטים לעשות בארץ וזה דווקא הדברים הכי מעניינים והאנשים הכי מעניינים זה אלו שהם חריגים ושונים. וכאן אתה רואה שיותר קל לקבל אותם ואתה מגלה כמה שהם מדהימים. כדאי שמי שיכול – שיאמץ את זה גם לחיים ולא רק להודו."
