ארמונות, מקדשים, קופים, גברים, נשים, מכות, ממש סרט הודי!
סוף סוף! סוף כל סוף יש לי מקלדת בעברית!
צברתי כל כך הרבה חוויות שאני מרגישה כאילו הראש שלי מתפוצץ…
מהרגע שאמא שלי הגיעה שינינו את סגנון הטיול לגמרי. עכשיו אנחנו פשוט במרתון אתרים, בלחץ להספיק ולראות כמה שיותר. אני הולכת לישון כשסרט של מקדשים, ארמונות, אנשים, חיות, שווקים ועוד ועוד עוברים לי מול העיניים.
אוקי..אז איפה נתחיל? מרישיקש..נראה כאילו עברה שנה מאז שהייתי שם. קמנו בבוקר שאחרי הפוג’ה על שפת נהר הגנגס, שכרנו אופנועים ונסענו לחוף הגנגס ולמפלים. רק בהודו! בלי רשיון ובלי נסיון אפשר לשכור אופנוע! פחדתי בהתחלה, במיוחד בגלל הכבישים והנהגים ההודים, אבל שיעור מהיר ונסיעת מבחן של 5 דקות העלו לי את הבטחון ונסעתי בכיף ברחובות רישיקש! על אופנוע הונדה 120 סמ"ק! בישראל מזמן הייתי מושלכת לכלא, אבל בהודו שטר של 100 רופי מסדר את העניין.
הגענו לרצועת חוף מבודדת על הגנגס, ורק שני קופים ובאבא עם כיסוי חלציים אירחו לנו חברה. על הסלעים והחולות הלבנים התקבצו קבוצות ענק של פרפרים. המראה הזה היה ממש חלומי. נשכבנו על החולות למשך כמה שעות. אחר כך המשכנו למפלים, גם מראה שאסור לפספס. טיפסנו במשך שעה למעלה, עד שהגענו למפל ענק עם בריכה.
עזבנו את רישיקש ונפרדנו מהחברים בתחושה שעוד לא מיצינו. לקחנו מונית לארידוואר, ומשם רכבת לדלהי. אחרי חוויית הרכבת סליפרים שהייתה לי בדרך לרישיקש, הרכבת הזאת הייתה ממש חוויה מתקנת. השירות היה מדהים, יותר טוב ממטוס. בנסיעה של 4 שעות הספיקו להגיש לנו בקבוק מים, תה ועוגיות, ארוחת ערב די מפוארת וקינוח. זה ריכך לנו קצת את הנחיתה (השניה) בדלהי. הפעם, החלטנו להיות חכמות ולישון, לא במיין באזאר, אלא לשלם קצת (הרבה מאוד) יותר, ולישון בלב דלהי, באזור של העשירים שנקרא "קונאט פלייס".
האזור בנוי בצורת מעגל ענקי ומפוצץ חנויות מותגים ומסעדות פלצניות. אחרי שהתרגלתי לאכול בשקלים, מצאתי את עצמי אוכלת סלט ומים מינרליים בסכום סמלי של 500 רופי! מספיק ללינה של שני לילות בגסטהאוס… התחושה הייתה ממש מוזרה, כי מחוץ למסעדה ממש, ישנים על הרצפה ברחוב, הודי חולה פוליו, שאין לו שרירים, והגפיים שלו כרוכות סביב הגוף כמו גומי, הודית צעירה עם תינוק פג פצפון במשקל קילו שילדה ברחוב וקרוב לוודאי שלא ישרוד, זקן בלי רגליים. אי אפשר להישאר אדיש. במיוחד בגלל הפער העצום הזה..
נורא התרגשתי לפגוש את אמא שלי במלון. כל הטיול חשבתי עליה וידעתי שהיא תהנה פה. מאז שהיא הגיעה הספקנו לראות שני סרטים הודיים. בתי הקולנוע פה מטורפים. עם בדיקות בטחוניות קפדניות בכניסה, אולמות שמחולקים למחלקות, כסאות שאפשר להשעין אחורה….
ממש נהניתי, גם מהסרט וגם מהקהל ההודי שצחק, שרק ומחא כפיים בכל קטע אפשרי בסרט. סרט אחד היה די מובן, והשני נראה כמו מערבולת מטורפת של מכות, בחורות, בדיחות, תלבושות ושירים! השירים בסרט נראים כמו קליפים מצועצעים של mtv.
בכיף עזבנו את דלהי. שכרנו דרך חברה אוטו עם נהג ל-17 יום טיול ברג’סטן. מדינה מדברית במערב הודו.לנהג קוראים סנג’ו והוא מופרע. מתערב בכל דבר, מציע כל מיני הצעות מיותרות, מאחר, כל הזמן מנסה לדחוף אותנו לכיוון הגסטהאוסים והחנויות עליהם הוא מקבל עמלות. אנחנו לא אוכלות את זה אז הוא מתעצבן. היום אפילו רבנו וצעקנו אחד על השני. ממש סרט הודי.. זה קצת בעייתי, כי עדיין צריך לבלות איתו 17 יום…
לפני רג’סטן נסענו לאגרה! ישנו שם לילה ובבוקר הלכנו לראות את הטאג’ מאהאל בזריחה. במילה אחת- מדהים!
המבנה הכי יפה שראיתי בחיים, ורק מי שנמצא שם יכול להבין את זה. עוברים דרך השער הראשי, והמבנה הלבן זוהר בשמש. הכל בנוי בסימטריה מושלמת, וקשה לתפוס איך באמצעים של פעם בנו את זה. את הטאג’ הורה לבנות המהרג’ה ג’אהא שהאן, והוא בעצם קברה של אשתו השניה מתוך השלוש, הנסיכה מומטאז מאהאל, איתה הוא התחתן מנישואי אהבה! את הטאג’ בנו משיש לבן, והוא מקושט בפסוקים מהקוראן, ובעיטורים מדהימים של פרחים. מרחוק נראה כאילו הפרחים צבועים, אבל מקרוב אפשר לראות שהכל משובץ אבנים. זאת עבודה כזאת עדינה ויפה, שגם מי שלא מעריך אדריכלות חייב להתפעל מהמראה הזה. לקחנו מדריך הודי מגניב שהיה חמוש במסרק שביצבץ מהכיס האחורי. ההדרכה הייתה ממש טובה, והוא הראה לנו דברים שלא היינו שמים לב אליהם אם הוא לא היה שם.
מאגרה המשכנו לפטפור סיקרי. עיירה קטנה שנמצאת על כביש אגרה-ג’אייפור. קונים כרטיס ונכנסים באוטובוס לעיר רפאים ענקית, שבנויה מחומות וארמונות עתיקים. הנוף שנשקף מהמגדלים והמרפסות מדהים. בקושי הספיקה לי הסוללה של המצלמה עד סוף היום. היום לא נגמר, ולאחר מכן נסענו לעיירה בהאראטפור, שם יש שמורה של ציפורים עם יותר מ-300 זנים. אנחנו ראינו 3… כמובן שהמשקפת שהשכרנו הייתה דפוקה, אבל עדיין היה נחמד לנסוע בעגלה רתומה לסוס מסכן בין השבילים של השמורה, ולהנות מחברתו של העגלון, הודי זקן ונחמד חולה שחפת, שלא הפסיק לעשן ולירוק..נהניתם? הוא שאל בסוף. מה עם הטיפ?
ישנו בעיירה, ובבוקר המשכנו לג’אייפור, העיר הורודה, בירת רג’סטן.
ג’אייפור ענקית, ושמה ניתן לה בגלל הבתים שנצבעו בורוד. בתרבות ההינדית זהו צבע של קבלת פנים.
בגלל הפריווילגיה של נהג צמוד (שווה!), החלטנו להקדיש יומיים לג’אייפור, ועשינו מרתון מתיש של אתרים!
ביום הראשון נסענו לגלטה, או מקדש הקופים. יחד עם מאות הודים שנהרו לשם, הגענו למקדשים ענקיים ונטושים, שדומים למקדש של מלך הקופים לואי מספר הג’ונגל…היו במקדש מאות אם לא אלפי קופים. אחרי דקות ארוכות בהן היינו הלבנים היחידים בסביבה הגיעה תיירת אמריקאית בודדה, ולפני שנמלטה משם, הספיקה לומר לנו "גוד לאק". הסתכלנו בחשש אחת על השניה ונכנסנו פנימה. טיפסנו במעלה המדרגות והגענו לשתי בריכות, בעליונה התרחצו גברים, ובתחתונה, בג’יפה שלהם, התרחצו הנשים. ההודים, במיוחד הבנים נורא התרגשו לראות אותנו ושלחו ידיים. אחרי חודשיים בהודו לא היססתי, הביישנות התיירותית שלי נעלמה, העפתי לילד שנגע בי כאפה ושאגתי "דונט טאצ’ מי!!!" הילד נהיה לבן ונמלט במעלה המדרגות.
חוץ מחרמנים היו שם גם המון ילדות חמודות לבושות בסארי בצבעים מדהימים של אדום ורוד צהוב, צבעי רג’אסטן, וכשצילמנו אותן הן ממש התלהבו ופרסו את השלים שלהן מעל הראש. תמונות מדהימות! במהדורה הבאה של הלונלי פלאנט…
מהמקדש הלכנו למוזיאון המרכזי של ג’אייפור, שנמצא במבנה מקסים שורץ יונים, ואחר כך המשכנו למקדשים בעיר. אחרי היום המתיש עוד עשינו חיפוש אחרי גסטהאוס.
אתמול נכנסנו לתוך העיר העתיקה הורודה, שם עלינו לצריח והשקפנו על העיר מלמעלה. רוב היום הסתובבנו בארמון העיר שבו יש אולמות, שערים מרהיבים, ואפילו הארמון הנוכחי של משפחת המלוכה. כדי להיכנס אל הארמון צריך להיפרד מ2500 רופי! משם הלכנו ברגל לארמון הרוחות, מבנה שבו ישבו המאהארניות, נשות המהארג’ה, והשקיפו על העיר מבחוץ. המבנה הקטן נראה ענקי מבחוץ עם איזה 300 מרפסות וחלונות.
היום לא נגמר, והמשכנו למצפה הכוכבים, ג’אנטר מאנטר, אותו בנה מהארג’ה סינג השני (שבנה המון דברים ואיזה חצי עיר). נפגשנו עם הנהג המופרע, והלכנו למסעדה מקומית- "לקשמי תהאל". שם התפנקנו בתהאלי הכי מפואר שראיתי בחיים, שהיה מורכב מ-12 מנות. זה עבר בשלום…
מה שעוד לא אמרתי על ג’אייפור, ובכלל אזור ראג’סטן, מלא בקבצנים ועניים, שמתנפלים על האוטו. עליהם אפשר להתגבר, אבל הכי קשה להתמודד עם הסוחרים. בחיים לא נתקלתי בתופעה כזאת. הם פשוט לא עוזבים אותך!!! למדתי שהדרך הכי מהירה היא להתעלם, אבל אמא שלי נכנסת איתם לשיחות. ברגע שיוצרים איתם קשר עין או זורקים להם מילה הם נדלקים, ולא מרפים! גברת! מאדאם! בוקר טוב! לאן את הולכת? רוצה לקנות צמיד? (מראה חבילה של צמידי פלסטיק שלא היו מביישים ילדה בת 3), רק 50 דולר. לא? אז 50 רופי. 40, 2 בעשרים. אחת הטראומות הקשות שהיו לי היו ביציאה מהטאג’. רדף אחרי, אני לא יודעת איך הוא הצליח, סוחר צולע, וצרח לי:" תני לי ארנק ריק תמורת צמיד!!!" כשחשבתי שנפטרתי ממנו, הוא הגיח מעבר לפינה, כולו צולע וגיבן, והקפיץ לי את הלב. "מאדאם!!!" הוא צרח לי באוזן. אמא עדיה ואני החלטנו לשגע ילד אחד בחזרה, וניסינו למכור לו בקבוק חצי ריק של מים מינרליים. לא עזבנו אותו, והוא חשב שאנחנו פסיכיות.
בערב ראינו את הסרט השני שלנו, והנהג המופרע קצת שתה בירה, אז חבר שלו הסיע אותנו. ברבע שעה שחיכינו לו (כנראה ממש חגגו), שוב נטפלו אלינו סוחרים. אבל דבר אחד השאיר עליי רושם קשה. ילד חולה צרעת, עם יד מתפוררת, ניסה לגעת באמא שלי ולבקש ממנה אוכל. תפסתי אותה ומשכתי אותה ממנו. הספקתי להעיף בו מבט ונשבר לי הלב. ילד מסכן ורעב עומד באמצע הרחוב, מסתכל עליי בעיניים גדולות ועצובות, והכי קשה היה לדעת שהוא הולך למות. הצרעת, בלי טיפול, פשוט תאכל אותו עד שיאבד את הגפיים וימות… אני חושבת שזאת אחת החוויות הקשות שתישאר לי מכאן…
סוף סוף הגענו ל…היום! נסענו קצת מסביב לעיר ועשינו רכיבה על פילים! אחר כך ראינו לא פחות ולא יותר מ-3 מבצרים, מהם נשקף נוף מעורר התפעלות והשראה של ג’אייפור. הייתי כותבת את כל השמות אם זה היה אומר לכם משהו…
עכשיו הגענו לפושקאר, מעונם של הישראלים. בעל הגסטהאוס, עם הבריכה(!), ששמו כריש, הספיק לעדכן אותנו שבגסטהאוס שלו מתגוררים עכשיו 70 ישראלים!!
עדיה ואמא שלי הלכו לישון ואני למטה באינטרנט. הייתי חייבת לכתוב הכל…
אם קראתם הכל עד עכשיו, זה אומר שאתם חברים אמיתיים 🙂
אוהבת אתכם
שני