רישיון ליהנות

עד הטיול הוא לא נהג על אופנוע. יתרה מזו, הוא נשבע לעצמו שבחיים לא ינהג על אחד וזאת מנסיבות מצערות של חבר שנהרג בתאונת אופנוע לפני 5 שנים. אין ברשותו רישיון מה שלמעשה אומר שאין לו ביטוח במקרה של תאונה. אבל אחרי חודש בטיול, הוא לא עמד בפיתוי. אז איך עולים על אופנוע ושורדים את זה? כפיר בא לתת לנו תשובות.

 

"לא עמד בפיתוי" כפיר על האופנוע

 

קפיצה למים.. בלי לדעת לשחות

זה היה בפאי שבתאילנד, כששכרתי קטנוע בפעם הראשונה. לאט לאט ובזהירות הצלחתי לתפוס את הקטע. משתדל מאוד לא לצבור ביטחון עודף. במקביל מטיילים אחרים מרגיעים ואומרים שזה ממש בקטנה וכל מה שצריך זה לנסוע זהיר והכל יהיה טוב. כמה ימים אחר כך, נתקלנו באחד מהם אחרי שהחליק והוא מכוסה חבורות. הסכנה תמיד שם, זה יכול להיות חול על הכביש, כתם שמן, נהג שיכור או כל חיה אחרת שתתפרץ לכביש. אבל עדיין אני ממשיך, בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות, על מה יכול להיות אם. אימצתי לעצמי שני כללים: לא לנהוג בחושך, וכל עוד אני נוהג שיהיה עלי סים מקומי למקרי חירום. באותו הזמן טיילתי עם עוד חבר מהארץ, הוא התחזק והתחיל לחזור בתשובה עוד מהשבוע השני של הטיול ותמיד דאג להזכיר שהניח תפילין הבוקר וששומרים עלינו. זרמתי עם זה.. אחרי כמה ימי נהיגה גיליתי שלהסיע עוד אדם איתך על הקטנוע יצא דווקא לטובה לרוכב המתחיל. הרגשתי שיש לי יותר יציבות על הכביש בגלל המשקל של שנינו, היו לי עוד זוג עיניים עירניות למה שקורה מסביבי בכביש, ונחסך ממני גם לנווט בזמן הנהיגה. כמובן, שלא פחות מלחיץ שאני, חסר כל ניסיון והבנה באופנועים, מסיע עוד אדם ולוקח אחריות בכל מה שלא יקרה. ללא ספק, חכם זה לא.

 

שני זוגות עיניים. אחרי הנחת התפילין היומית

 

המשכנו ללאוס, שם ״השתדרגתי״ ונהגתי על קטנוע חצי אוטומוטי. מה שאומר שאין קלאצ׳ אבל יש הילוכים. אחרי הסבר קצרצר לתפעול ההילוכים מהבחור הצרפתי שהשכיר לנו את הקטנוע עלינו וזה היה דיי פשוט וטריוואלי. כמעט כמו משחק מחשב. במעבר ללאוס הוספתי לעצמי כלל נוסף, לאסוף כמה שיותר מידע על הרגלי הנסיעה במדינה לפני שנהגתי. זאת השגתי במהלך השבועות הראשונים באותה המדינה, בעיקר בשיחות עם ישראלים שמתגוררים במקום. ככה למשל בתאילנד הבנתי שכשיש ירוק בצומת, גם לצד השני יש ירוק. וכל אחד מהצדדים נוהג לשלושת הכיוונים.. ימין, ישר ושמאל. נשמע כאוטי אבל ברגע שמבינים את הדינמיקה על הכביש, זה מרגיש אפילו טבעי. במעבר לקמבודיה ראיתי את רוכבי האופנוע נוסעים על השוליים בלבד, ולא עוברים את ה40 קמ״ש. ונסיעה על השוליים בכיוון הנגדי היא דבר שבשגרה. ובצורה כוללת במזרח, זכות הקדימה בכביש נקבעת לפי גודל הרכב. כאן הגודל קובע..

כשהמשכתי לויאטנם, זה היה כבר סיפור אחר. מדינת האופנועים! נסיעה בערים מורכבת מאוד כשלפי הלונלי פלאנט אתה מגלה שיש אופנוע אחד על כל ארבעה אזרחים במדינה. בהוצ׳ימין הרכיב אותי ישראלי שהכרתי בחב״ד, הוא הנחה אותי תוך כדי רכיבה  איך לנהוג בויאטנם. בדאלאת ביליתי ארבעה ימים באיזי-ריידר, קבוצת מקומיים שמטיילים איתם על אופנועים ועוברים איתם מעיר לעיר. זו היתה הדרך שלי לצבור יותר ויותר שעות נהיגה וניסיון.  

הפנטזיה לנסוע על אופנוע בהודו, ריחפה אצלי בראש לא מעט והצעד הבא לעבר המטרה היה ללמוד לרכב על הילוכים. כשהגעתי להאנוי החלטתי שעכשיו זה הזמן. ביררתי מחירים, החלטתי על מסלול וקבעתי לעצמי בדיוק מתי אצא לדרך. חיפשתי באינטרנט איך מחליפים הילוכים, למדתי שהניוטרל הוא בין ראשון לשני והבלם האחורי עבר מהכידון לרגל ימין. כיוונתי ג׳י פי אס בפלאפון, העמסתי את התיקים על האופנוע, התנעתי, לאט לאט שיחררתי את הקלאצ׳, בום! נכבה האופנוע. מלא ספקות עולות, מבטים סקרנים. מתניע שוב, נכבה. ככה מספר פעמים עד שהצלחתי להכניס לראשון ולהבין את העניין. יוצאים לדרך!. נסיעה בהאנוי, בכביש של 5 נתיבים כשכולו עמוס באופנועים. לא פשוטה בכלל. במיוחד שאני לא מצליח להעביר הילוכים כמו שצריך. כל רמזור נכבה לי האופנוע. נכנס לניוטרל ללא סוף. עד שאחרי 10 דקות הבנתי שהעברתי הילוכים הפוך ממה שחשבתי. כשרציתי להעלות הילוך למעשה הורדתי ולהיפך. וכל זה בגלל שככה זה היה בחצי אוטומט מלאוס. עברנו את המשוכה והמשכתי הלאה. אחרי יומיים רכיבה לבד מצאתי עוד חברים ישראלים ונסענו ביחד. חוויה בלתי נשכחת! אינסוף של כיף ואושר.. לצד ההתמודדות האינסופית של לשרוד על הכביש הגיע גם סיפוק אדיר. הרגשת חופש שלא ניתנת להסבר. ועדיין, לאחר חמישה ימים כשהחזרתי את האופנוע הייתה תחושת הקלה גדולה עוד יותר. הייתי בהיי, רק בגלל שזה פשוט נגמר ואני עדיין בחיים. והבנתי כמה זה לא פשוט לטייל על אופנוע ואיך זה משפיע עליך מבלי שתשים לב.

 

"הייתי בהיי, רק בגלל שזה פשוט נגמר ואני עדיין בחיים"

 

התחנה הבאה, הודו!

אחרי חודשיים בהודו בהם העברתי לא מעט זמן באוטובוסים לבד, הרגשתי שמיציתי את הנסיעות האלה. במהלך שוטטות בפושקר הזמין אותי נירו לחנות הדיג׳ שלו. אחרי ישיבה על צ׳אי, ציין בפניי שהוא למעשה מוכר אופנועים. התחלתי להתעניין, הבחור היה סבלני במיוחד. הצעתי לו שאעשה נסיעת מבחן: אקח את האופנוע לעיר בונדי שבמרחק 6 שעות נסיעה למספר ימים ואחזור לפושקר. במידה ואסתדר ואמצא חן בעיני אקנה ממנו את האופנוע. במידה ולא, אשלם לו מחיר השכרה לאותה תקופה. הוא הסכים. אבל אחרי נסיעה על האנפילד הרגשתי ממש לא בנוח איתו. להתניע אותו עם הרגלית נראה פשוט מאוד, אבל בפועל לוקח זמן להתרגל. המושב גבוה מדי עבורי וכל עצירה במקום איתו הוא היה נופל לי לצד. אופנוע כזה כבד קשה להרים לבד וישר ילדים הודים מתקהלים ומתחילים לגעת ולהציק. לא היתה לי את הסבלנות לאופנוע כזה. חזרתי לנירו והוא הציע לי אופנוע אחר, Bajaj Avenger. התאהבתי! הנעה חשמלית, מושב נמוך וקל לתפעול. אחרי מספר נסיעות מבחן ובירור טיפה יותר מעמיק, החלטתי לקנות! נירו הציג בפניי את היתרונות של הבג׳ג׳ על פני האנפליד: קירור נוזלי (טען שבמדינה חמה כמו רג׳סטן אצטרך לעשות עצירות עם האנפילד כדי לקרר אותו), לא רואה מוסך (נסעתי כ-2500 ק״מ במהלך הטיול ולא נתקעתי איתו בדרכים) וזול יותר. לפני הקניה סגרנו מספר תיקונים לאופנוע ועם הקניה הוא נתן לי קסדה, כבל קלאצ׳ וכבל ברקס, פלאג, ומספר כלים שבהם לא יצא לי להשתמש. בנוסף העתק של הרישיונות לאופנוע.

נסיעה ראשונה לבד, הצטיידתי במים, ג׳י פי אס אופליין, משקפי שמש, מסיכת אבק, וחולצה עם שרוולים ארוכים (6 שעות נסיעה בשמש רג׳אסטנית באוף סיסן.. כדאי להיות מכוסה טוב). הלוואי והייתי חכם יותר ומשיג לעצמי מצלמה לדרך. יש דברים שרואים בדרכים שייחרטו בזכרוני. כמו הבאבא הלבוש כתום עם משקפי שמש היפסטריות נוהג לו על הקטנוע מחוייך ומבסוט על החיים. או הנסיעה בכפרים בהאמפי בשעות הזריחה כשכולם עושים את צרכיהם על השוליים.. בכל אופן, כבר בנסיעה הראשונה ביצעתי עקיפה שכמעט עלתה לי בחיי ורשמתי את הכמעט ונפגע הראשון שלי מתוך 11. הבטחתי לעצמי להיזהר יותר.

 

"התאהבתי! הנעה חשמלית, מושב נמוך וקל לתפעול"

 

ברג׳אסטן הכבישים היו מדהימים. כבישים מהירים שמזכירים כבישים של הארץ. אבל מה, אנחנו עדיין מדברים על הודו. למרות שהכביש ריק ממכוניות, תראו לפעמים משאית שנוסעת נגד כיוון התנועה (בכביש מהיר חד סטרי!!) או פרות שמחליטות לחצות את הכביש לא במעבר חצייה. בכבישים כאלה נסעתי בין 80 ל 100 קמ״ש, לא יותר. בנסיעה הזו גם פגעתי ב 2 ציפורים שהתעופפו להן. האחת בידית הקלאצ׳ והשניה במגף ימין.

לאחר מספר ימים בבונדי המשכתי לג׳איפור, מצאתי לי דורמס בעיר שאפשר להחנות את האופנוע בלילה ולהיות רגוע. בג׳איפור שילמתי בקשיש בפעם הראשונה לשוטר לאחר שעצר אותי עובר באדום (יחד עם עוד 10 אופנועים של הודים..) בהתחלה רצה 300 רופי.. כשבאתי לשלם לקח רק 100.. מיותר לציין שאין שום טיקט או קבלה. ואחרי זה היה ממש חביב אליי והסביר לי איך להגיע למחוז חפצי. הודים…

המשכתי לדלהי וממש התרשמתי ממנה. כבר בכניסה מדרום העיר, עברתי במקום שנראה פארק הייטק, שנראה גדול יותר מכל פארקי ההייטק בארץ ביחד. הנסיעה בעיר הרגישה בטוחה. והעיר עצמה ממש צבעונית ומעניינת. בזמן שהותי בדלהי התחברתי להודי, קשמירי, שהלהיב אותי לנסוע איתו לקשמיר ולטייל איתו שם. החלטתי ללכת על זה.. מה כבר יכול להיות? התחלקנו בדלק, החלפנו כל שעתיים משמרות נהיגה, למדתי מהרכיבה שלו איך לנהוג. ביום הראשון נסענו 14 שעות עד לג׳אמו. התבלבלנו בדרך, אפילו כשהייתי עם ג׳י פי אס. לא רציתי לנהוג בחושך, אז הוא נהג במקומי. מג׳אמו לקשמיר כבר היתה נסיעה הרבה יותר כיפית. הנוף השתנה. עברנו דרך יפה, דרך שדות זעפרן ומפעלים קטנים לייצור מחבטי קריקט. בקשמיר הייתי חודש.  הכרתי מקומיים נוספים והיינו יוצאים ביחד לטיולי אופנועים. הם גם עזרו לי כשהייתי צריך להכניס את האופנוע לטיפול בפעם הראשונה.

 

הערת שוליים: הצד הטכני

בנוגע לטיפולים באופנוע, מלבד הידוק של השרשרת כל 500 ק״מ, הבאתי אותו למוסך מורשה של בג׳ג׳ כדי לפתוח את המנוע לנקות מה שצריך וכו׳. הבדיקה לקחה 7 שעות, עלתה כ 1000 רופי שזה בערך 60 שקל.. ובה הוא מצא שהיה בורג שהתחיל לצאת החוצה (מפחיד) ועוד חלק שהיה שבור ורותח (שאותו החליף לי למקורי). אז הבנתי כמה מזל היה לי. דבר ראשון בקניית אופנוע, לקחת למוסך מורשה או מוסך עם חלקים מקוריים ולתת לאופנוע טיפול.

 

דבר ראשון בקניית אופנוע – טיפול!

 

המשך המסע

לאחר חודש בקשמיר, המשכתי ללה שבלאדאק. יצאתי לבד, נסיעה יחסית פשוטה. 400-450 ק״מ. ביום הראשון, עם הרבה עצירות הגעתי ללמה יורו. לא הפסקתי לעצור ולצלם כל הדרך. פשוט חוויה מדהימה ונופים מפגרים. בדיעבד, הייתי לוקח איתי אוהל ומבצע הרבה יותר עצירות בדרך. יחד עם פק״ל בישול. או אפילו סתם עוצר ללילה בכפרים בדרך ולא ממהר לנסוע הכל ברצף. כשהגעתי ללמה יורו נתקעתי בלי כסף. אחרי 12 שעות נסיעה לאחר שהחשיך וכשהכספומט הקרוב נמצא במרחק של 20 ק״מ, הסכימו באותו הגסטהאוס לעשות לי הנחה מ400 רופי ל250 ללילה כולל ארוחת ערב ובוקר. פשוט חיבקתי אותם מרוב אושר. הרגשתי שהם לא מבינים מי החייזר הזה שנחת עליהם. יש משהו מאוד מיוחד כשאתה נמצא על אופנוע הרבה זמן לבד. במיוחד בדרכים האלו, אלה שידועות כמסוכנות. אנשים רצים לעזור בכל צרה. כל נהג שעובר מולך עושה לך שלום. לא פעם אתה מתחבר לשיירת נהגי אנפילד.

ואז, הגיעה הנסיעה מלה למנאלי. נסיעה קשוחה מאוד. מה שעשה את הנסיעה עוד יותר קשוחה הוא שהרכבתי איתי עוד חברה יחד עם הציוד של שנינו ודלק ספייר. כבר בדרך לפס הראשון, אחרי 3 שעות נסיעה, הרגשתי שצריך לחזור. זה לא האופנוע המתאים למשימה. בנאדם אחד, כן. 2 עם ציוד.. כבר לא מספיק. כשעלינו את העליות הייתי על פול גז ונסענו רק 40 קמ״ש. במהלך הדרך נפלנו לא מעט פעמים ממהמורות בכביש. ירד עלינו גשם משוגע שהציף את הכביש וגרם למפולות שחסמו אותו. לא היה עלינו מספיק דלק אבל למזלנו אפשר לקנות בדרך אבל במחיר כפול, לא פעם נפלנו במעברי מים. למעבר מים כדאי להגיע עם המון סבלנות. הדרך הבטוחה היא לחכות שיעברו מספר אופנועים את המעבר לפניך, לראות איפה כל אחד נפל. ולמצוא בדיוק את הדרך בשלולית שלא תפיל אותך.

דבר נוסף, זה להגיע למעבר כמה שיותר מוקדם במהלך היום, אחרת יותר שלגים מפשירים ומקשים את המעבר עד כדי חוסר יכולת. בשלב מסויים התפצלנו. זה כבר היה מסוכן מדי. היו עליות שהאופנוע התדרדר לאחור. גם האופנוע התחיל להישבר: שעון הק״מ הפסיק לעבוד, הברקס האחורי כבר לא עבד והידית של רגל שמאל נשברה. כל הדרך הייתי צריך לשים אותה על מגן החזירים. והאתגרים לא הפסיקו להגיע גם לאחר מכן, מקטע של 50 מטר בשלג, משהו שנראה בלתי אפשרי לעבור. לא היה רכב אחד שלא נתקע והיו צריכים לדחוף אותו. וכשאתה עם אופנוע ועוצר, אתה דורך בשלג רך שמיד הופך לשלולית מים קרה. האופנוע נפל, אני על הרגליים מחזיק את האופנוע מהכידון ומונע ממנו להתדרדר לי למטה בהר. בגובה של 4000 פלוס מטר, אתה מגלה כמה אתה מתעייף מהר. ואין הרבה מה לעשות, אתה קם יחד עם האופנוע, עולה עליו שוב וממשיך לנסוע. הנסיעה ארכה 4 ימים ו-3 לילות. במבט לאחור זה מרגיש שלקית במזוכיזם קל כדי לעשות את הדברים האלה. אתה סובל ונהנה ביחד. אתה מרגיש חי, נלחם על ההישרדות שלך כדי להגיע בשלום. אתה מתחיל להעריך דברים אחרת בחיים שלך. החוויות האלה בסופו של דבר משנות בך משהו. וזה חלק גדול מהודו שלי 🙂

 

"גובה של 4000 פלוס מטר, אתה מגלה כמה אתה מתעייף מהר"

 

הפרידה מהבג'ג' ג'י

כשהגעתי למנאלי נותרו לי שבועיים עד לסיום הויזה בהודו, למצוא קונה לאופנוע לא הצלחתי. ישראלים לא רוצים בג׳ג׳. למכור להודי לא הצלחתי, מסתבר שהיה לי עותק של הרישיון רכב ולא את הרישיון רכב המקורי. תמיד כדאי לבדוק בגוגל איך נראה רישיון רכב של אותה המדינה שלה שייך האופנוע שלכם, ככה לא יעבדו עליכם כמו שעבדו עלי. בנוסף יש עניין של לוחית הרישוי. לכל אופנוע מוצמד זוג אותיות המסמנות את המדינה בהודו ממנו הגיע. לכן, כשרציתי למכור למקומי הם העדיפו לוחית רישוי של המדינה בהם הם חיו. לאופנוע שלי היתה לוחית של דלהי. שזה גם הקשה לי על המכירה. בסופו של דבר מצאתי מוסך שקנה ממני בחצי המחיר שבו קניתי את האופנוע. כלומר הפסדתי במכירה 30 אלף רופי. לי זה היה שווה כל רופי. אבל זה שיקול כלכלי שיש לקחת בחשבון. למי שמחפש מידע מסודר שיכנס לקבוצות בפייסבוק כמו "הודו על אופנוע". יש בה כל מה שתצטרכו לדעת.