ישבנו יחד, אני ואקילש, בחור תמיר ובהיר ממזרח גרמניה, על מרפסת הקומה הארבע עשרה, באשרם של אמה באמריטפורי. המבט פנה רחוק, לזריחה שבצבצה מעבר להרים הירוקים, שמהם ועד לנהר רק עצי ירוק עד. היה מין ערפל של בוקר שנסח על צמרות העצים. רעשי פעמונים של מקדש הודי, התערבבו עם קולות המואזין.
ישבנו יחד, אני ואקילש, בחור תמיר ובהיר ממזרח גרמניה, על מרפסת הקומה הארבע עשרה, באשרם של אמה באמריטפורי.
המבט פנה רחוק, לזריחה שבצבצה מעבר להרים הירוקים, שמהם ועד לנהר רק עצי ירוק עד. היה מין ערפל של בוקר שנסח על צמרות העצים. רעשי פעמונים של מקדש הודי, התערבבו עם קולות המואזין.
לחייו הבהירות היו צרובות מהשמש ההודית שהייתה תלוייה ממעל. גבותיו העבות והלבנבנות התקמרו מעל עיניו, עד לחיבור שמעל לאפו.
הוא היה לובש דהוטי לבן, שזה בעצם מעין סדין מרובע שגברי הדרום נוהגים ללבוש במקום מכנסיים. בזמן של הליכה ארוכה או מאמץ גופני, גם הוא, כמותם, היה מקפל את חלקו התחתון של הבד כלפי מעלה ובכך יוצר משהו שבמערב יראה כמו חצאית מיני, אבל בצד הזה של הכדור לא יעורר אפילו הרמת גבה.
גם הוא, כמוני, היה הולך רוב הזמן יחף ברחבי האשרם, וכפות רגליו הבהירות והגדולות מתערבבות היו עם המצומקות והכהות של המקומיים.
הוא כבר לא היה מחפש רוחני צעיר, ושאלת הזוגיות העסיקה אותו, כאילו השעון הביולוגי שלו משמיע תיקתוקים שמגיעים לאזניו.
היתה לו ילדות רגילה, במונחי מזרח ברלין.
החומה היתה קיימת כבר בילדותו, ופרט לעובדה כי הוריו המסוכסכים גרו משני עבריה, לא ראה בה אקילש הצעיר איום גדול.
את אביו הוא כיבד, והיה יושב עימו דקות ארוכות בדממה בזמן ששניהם היו קוראים ספרות מופת גרמנית. אימו, שסגירת המעבר היווה עבורה חיים במרוחק מבנה, הפכה להיות מושג מיתי. כתחליף לאם שימשה מטפלת נאמנה, שאביו שכר על מנת שתדאג לו בימים הארוכים בו היה בנסיעות עסקים ברחבי הצד המזרחי של מסך הברזל. אלנה הייתה מאוהבת באביו, כך תמיד חשב, וגם קיווה כי יום יבוא ויראו את היופי החבוי בכל אחד מהם, וייצרו עבורו תא משפחתי אמיתי יותר מזה הדימיוני שבראשו.
למרות השלטון הקומוניסטי, הוא, אביו וגם אלנה, היו מקפידים באדיקות לשמור על מנהגי הנצרות. זה כלל את התפילות הקנוניות מדי יום, ומדי יום ראשון היו עושים להם מיסה ביתית, שכללה קריאה מהכתובים וגם שירה בחצי קול על מנת לא לעורר שאלות.
"איזה מזל שיש לנו את המקום הזה". אמר אקילש אחרי שתיקה ארוכה. קול בס עמוק ועמום. "מקום שבו אין צורך לשים מסיכות, או להסביר את ההתנהגות שלך. אשראם זה מן מקום שבו אתה פטור מלשחק את התפקיד המייגע של להיות אתה, ואתה פנוי לבחון מה הולך שם בפנים".
חייכתי.
פרדנו לשלום, והלכנו איש איש לחדרו.
בו היה משהו מיוחד. מן פשטות לא מתנצלת משולבת באהבת אין קיץ לאמה, ומתובלת בחיבה עזה לכדורגל. הוא אפילו היה שחקן מקצועי בליגה של מזרח גרמניה, אבל אז הוא נפצע ברגל. נו שויין.
יום אחר כך, באותה הסיטואציה ממש, אמרתי לו את המשפט היחיד שלי באידיש "ווס איז און זה לינק, דוס יס און דה טצינג".
"אתה מבין את המשמעות של זה", שאלתי. הוא צחק. לגמרי צחק.
"אני לא מגלה", התגלגל מצחוק, כשידידנו ההולנדי, הידוע בכינויו ישו, הגיח בחיוכו הזחוח תמיד. אותו חיוך שהיה מקים עליו תמיד מתנגדים עזים.
"למה הוא צוחק", שאל גם הוא בצחקוק. "ווס איז און זה לינק, דוס יס און דה טצינג", אמרתי. זה תפס. הולנדית לא רחוקה מגרמנית.
יום אחר כך, נגנבה לאוזנינו שמועה שקטה. אמה מזמינה ילדים שגרו בכפרים שנפגעו מהצונאמי לשבוע באשראם. אחר כך גם הגיעו מספרים, וגם ספקולציות שונות איפה כולם יתגוררו, ולכמה זמן. בשלב הבא כבר היו סחיבות של מזרנים, צמצום חדרים ופינוי מחסנים. זה קורה. הנה זה בא.
מי שלא ראה חמשת אלפים ילדים הודיים כפריים רואים בפעם הראשונה בחייהם מעלית, לא ראה כאוס מימיו. טוב, אולי בקומבמלה.
ירדתי במדרגות מהקומה הארבע עשרה, כהרגלי, ואז נעצרתי במרפסת הקומה השלישית. הנוף היה מוכר לי, רק בחלקו. היו העצים הירוקים שממלאים את הכל, היה את המקדש הצבוע בוורוד שבראשו יש את הסוס עם הכרכרה הצבעוניים ואת קרישנה אוחז במושכות ביד מאומנת. כשהסתכלתי מטה, ראיתי בהבדל. את הקרקע החולית של האשראם, שבה נהנתי להסתובב יחף ולהרגיש את מגע האדמה ברגלי בימים שאין מונסון, ובימים שיש את הבוץ שנתתי לו לחדור לי בין האצבעות, מילאו אלפי ילדים מרצדים ממקום למקום. הם התרוצצו במין אדרנלין של טיולים שנתיים, חקרו כל חלון ומבנה, מנסים להסביר אחד לשני במה מדובר. רחוק רחוק מתפיסת המקום השקט שבו אנו יכולים להתרכז בפנימיות שלנו.
יותר מהכל זה היה מצחיק. אנשים שממש מתגוררים פה, שחצו יבשות על מנת לעסוק במה שעל פי תפיסתם יצמיח אותם ויתן להם שקט פנימי, מצאו את עצמם אוחזים בתיקים שלהם תוך כדי פילוס דרכם בהמון של ילדים, שלא בחלו לנסות להציץ גם לתוך התיקים מרוב סקרנות.
פתאום יכלת לשמוע כאלה שאפילו לא שמעת מעולם את קולם, פורצים בצעקות שבר על ילד זה או אחר.
ואז הם גילו את המעלית.
אני לא ממש זוכר את הפעם הראשונה שהייתי בתוך מעלית, לבטח כי הייתי קטן מכדי לזכור זאת. ברגע שגוש הילדים גילה את המעלית, זה הוביל אותם לחקור בעיניים נוצצות מקומות חדשים, את פנים הביניינים.
בעודי נשען על המעקה בקומה השלישית, יכלתי לשמוע את שאון העלייה במדרגות. כל ארון חשמל, כל קופסא. היה זה גן עדן עבורם.
מהר מאוד העיניינים יצאו מכלל שליטה. דיירי האשראם שמורגלים היו בסדר יום קבוע, קיבלו הזדמנות פז לבחון את מצבם אל מול מה שהחיים מזמנים להם, והרוב נכשלו.
הילדים גילו שאת הדלתות ניתן לנעול בבריח מבחוץ, ועברו דלת דלת. אנשים החלו להנעל בחדרים, דבר ששיבש את שגרת יומם, והוביל לצעקות עמומות ומשעשעות מאחרי דלתות סגורות. גילוי הדלתות מיצה את שובבותם של הילדים לזמן קצר בלבד, ואז גילוי נוסף פימפם בהם התרגשות. את הדלתות אפשר לנעול, אבל גם מתג חשמלי קטן מחוץ לכל חדר היה מכבה את החשמל בתוכו. שישו ושימחו.
דיירים ותיקים שהפכו אוייבים מושבעים עם השנים החליפו מבטים באמפטיה לנוכח הסערה.
ואמה? מעולם לא ראיתי אותה כל זורחת. כל הדארשנים בוטלו לטובת בילוי זמן עם הילדים.
ירדתי למקדש, שדלת העץ המגולפת שלו היתה סגורה. השתמשתי בפרבילגיית היותי מערבי, פתחתי עד כדי חריץ וחמקתי פנימה תוך כדי סגירה שקטה מאחורי.
המקדש היה מלא מפה לפה. במרכז ישבה אמה, ולצידה כמה מהסוואמים. מסביבם המון ילדים ישבו וצחקו עם אמה. שלושה נגנים ניגנו ומיקרופון אחד עבר מילד לילד, וכל אחד שר שיר, והקהל כולו ענה בכל שורה. היה כה חם ולח בתוך המקדש כך שכולם היו רטובים מזיעה ותוך דקותיים גם אני. עליתי אל מרפסת המקדש על מנת לחזות במחזה מלמעלה ונשענתי על קיר כשלצידי מערביים נוספים. מדי פעם המקרופון הועבר לאמה, שבצחוק גדול היתה שרה גם היא כמה שורות, לפני שהעבירה את המקרופון לאיזור שבו הוא עדיין לא היה.
תוך כדי ההמולה, אמה נתנה לילדים את הדרשן שלה. אותו הדרשן שמופיע על ברושורים וחוברות שמתארות את אמה בתור זו שחיבקה עד היום 26 מיליון איש, היה הדבר הכי טבעי לילדים. הסתכלתי בתור שהתגבב בטבעיות הודית ממושמעת, וראיתי ילדים יושבים מתרגשים, או אחרים מתכנסים לתוך עצמם ומחזירים את תשומת ליבם לחלל המקדש רק כאשר זה שלפניהם זז אחד קדימה, כדי שהתור יתקדם לכיוונה של אמה.
את הימים הבאים, דיירי האשראם בילו בהפנמת המצב החדש, ואילו אמה הייתה כולו מאושרת וצוחקת, בעיקר כשתלונות הגיעו לאוזניה. היא לא אמרה דבר שהגביל את הילדים, או שהטיל עליהם מרות כלשהי.
דיירי האשראם לאט לאט החלו לקחת חלק פעיל יותר בהנעמת זמנם של הילדים. חלק לימדו קבוצות בני מאות ילדים אנגלית, אחרים יוגה. הילדים התגלו כצמאים ללמוד כל מה שניתן ולא הפריעו לאלה המלמדים אותם.
ככה אמה מלמדת.