שאנטי שאנטי בלגן

 

כתבה וראיינה: שמרית חזן והבי

כשאוהבים, או רק מתחילים לאהוב מישהו רוצים להכיר לו את כל עולם אהבתנו- השוקולד הכי טעים בעיננו, הסרט הכי מרגש שאפשר לראות אותו בלופ, השיר הקסום שאנחנו מכורים לו, ועוד כל אחד כמיטב עולמו.  צור שיזף יצא ב- 2001  לטיול משפחתי, עם אשתו דורית והבנות ניצן (אז בת 14) הגר (אז בת 11) ודריה ( אז בת 8) לשנה בהודו. צור, טייל ותיק וחובב הודו, מזכיר יותר מהכל את הרצון לחלוק את הקסם שלה עם האהובים והיקרים לנו.  ואכן, הספר של צור אינו חדש והתפרסם לראשונה ב- 2004, אבל לאחרונה יש טרנד חזק של משפחות, לטייל במשותף תקופה – והספר נותן זוית מעניינת למי שרוצה לטייל ביחד ולא רק "להתנתק".

בספרו ״שאנטי שאנטי בלגן״, צור סוקר את כל התחנות "הישראליות" בהודו- פושקאר, באגסו,רישקש, האמפי וכו' ומגיע גם למקומות פחות מתוירים, אך בעיקר מנסה להעביר את החוויה ש״הודו שינתה אותנו וסיגלה אותנו לעצמה, כמו שהיא עושה לכל דבר ולכל אדם שפולש לתוכה. אבל גם היה לנו צל עמום של ידיעה שלא כל מה שלקחנו מהודו יתמיד כשנעזוב אותה, ושאי אפשר להסביר באמת מה זה ההודו הזאת שכולם מדברים עליה". לכן, צור מנסה ככל האפשר להעביר את הודו בצורה ישירה דרך השיחות עם המטיילים והמקומיים, בין אם אלה יושבי הקבע בגואה- "זה בדיוק מה שהוציא אותי מהארץ בגיל עשרים וחמש. קלטתי שאולי יהיה לי כסף, אבל אף פעם לא יהיה לי זמן להנות או להשתמש בו…" או ישראלי רוחניקי באשראם של אושו שמסביר בעיניו שרוב הישראלים "חווים בהודו שמחה, ולא אושר. אושר אמיתי תלוי כמה שפחות בסיטואציה החיצונית. ובשביל זה העבודה הפנימית. להכיר את עצמך, לדעת, להתמודד עם הכאב שלך, הפיזי והנפשי." ומסביר שסמים ומסיבות והוראות להודים נותנים בעיניו תחושת חופש אבל לא תחושת אושר אמיתית, שעליה יש לעבוד וקשה.

צור משתף אותנו גם במציאות. לא הכל יופי טופי בטיול משפחתי ויש גם ריבים וקושי להסתדר יחד. בטיול הזה אחרי חודשיים, הגיעה נקודת המשבר, ואשתו דורית ביקשה ממנו – " סע לכמה זמן שאתה רוצה, ותחזור בנאדם, עד אז אל תחזור." זאת אחרי שצור הספיק לריב עם הגדולה ניצן – ואח"כ כעס על האמצעית הדר, הפחיד את דריה הקטנה וגם היה חסר סבלנות לדורית. צור נסע לגנגוטרי- עיירה כ- 250 ק"מ  מצפון לרישקש כדי להרגע, והשאיר את המשפחה ברישקש עצמה. הוא הגיע למקום הקפוא- מקור הגנגס, בקרחון גומוק (פי הפרה) והמלחמה בקור הבלתי נסבל, בבדידות ובמחשבות עושות את שלהם וצור מצליח להתנקות, להרגע ולחזור מתגעגע, סך הכל אחרי 4 ימים למשפחה.

 

 

בין השיעורים הרבים שהודו מעניקה בדרכה, הוא מקבל גם שיעור בצניעות ברג'אסטן. צור ומשפחתו הגיעו לפושקאר, בדיוק בזמן של פסטיבל המלה- פסטיבל הגמלים המפורסם. הנינוחות והנעימות של פושקאר יצרו אשלייה שאפשר לעשות טיול גמלים מפושקאר לג'ודפור. לכאורה קל- נכנסים לסוכנות תיירות- שוכרים גמלים, מוסיפים עגלות לנשיאת הציוד והאנשים וזה הכל. הצוות ההודי יוביל את הדרך, יבשל את הארוחות והחברים ייהנו מהדרך. המחשבה הישראלית- אם עשינו זאת בישראל ובירדן מה הבעיה לעשות זאת גם בהודו? אבל הודו מכניעה כל כובש, אמיתי או מדומה. לאט לאט, הסתבר שהמדריך הראשי לא בטוח מכיר את הדרך, והוא גם לא בדיוק אחראי וכמעט נגמרים להם המים, והשיא מתגלה בכמעט תאונה. כל המשפחה והחברים היו בהפסקה, הגמלים נחו ושוחררו מהעגלות, ופתאום העגלות עם כל המשקל והציוד עליהם התהפכו בזמן שהילדות הקטנות ישנו בתוך העגלה. המדריך ההודי מגיב בשלוות נפש- ברור, העגלה יכולה להתהפך כשהיא לא קשורה לגמל, וצור, שנדהם מחוסר האחריות והאכפתיות מבין שעליו לשנות כיוון. הוא מחליט לבטל את ההגעה לג'ודפור ופשוט לשוטט שבוע חסרי מטרה מוגדרת ברחבי ר'גאסטן ואח"כ פשוט להגיע לכביש ולהגיע באוטובוס ישירות ליעד.

 

שוחחנו עם צור שיזף, עיתונאי ותיק, סופר, טייל וחובב הודו ידוע, על הספר ועל הטיול ונהננו מאד מהמטען המכובד וזוית הראייה המרתקת שלו על הודו ועל טיולים.

ספר לנו על החיבור שלך להודו?

ב1982 כשהגעתי להודו בפעם הראשונה, היו מעט מאד ישראלים שהגיעו להודו, ולא היה אף אחד שיספר לי על הודו. הודו נראתה מקום מעניין, הייתי בן 23 ונסעתי. צריך לזכור שהודו של 1982 שונה מאד מהודו של היום- הרכבות נסעו על פחם, כולם לבשו תלבושת אחידה כמו של גנדי, התחבורה הייתה כולה ריקשות ומוניות, ובכלל לא היה מיזוג אויר. עשיתי מסע של כמה חודשים ובסופו עפתי עם אוטובוס לתהום, וכולם נהרגו חוץ ממני. ובכל זאת חזרתי לשם כמה פעמים באותו עשור לפעמים למטרות עיתונות ולפעמים למטרת טיול. ב- 2001 ואני אשתי היינו בני ארבעים והחלטתי להציג למשפחה שלי את המקום שאני החשבתי כמקום הכי מעניין שיש.

בספר היו כמעט פעמיים שיכולת לאבד את המשפחה, האם בדיעבד לא חששת לעשות טיול משפחתי דווקא בהודו?

הפחדים שלנו אחרים, רוב היעדים פחות מסוכנים מהכביש הישראלי. ברגע שאתה יוצא לדרך כל יום מעשיר אותך ואת הילדים שלך במה ששנה בבית לא תיתן, ומהבחינה הזו הודו היא האוניברסיטה הגבוהה לחיים, כי יש שם שפע הזדמנויות ובעיניי היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הדברים שקרו, הם מסוג הדברים שלא ניתן לצפות אותם כמו העגלה שהתהפכה על הבנות. יחד עם זאת היום יש דברים שבהסתכלות אחורה לא הייתי עושה, למשל לא הייתי נותן לילדות שלי סתם לעלות על גג של אוטובוס בשביל פאן. אז הייתי במצב רוח של בסדר- האוטובוס צפוף. היום- לא הייתי נותן להם לעלות או מצטרף איתם לגג של האוטובוס.

 

אז מה היה בתקרית ההיא שהיית חייב להתרחק, האם זה הכרחי בכל טיול משפחתי או קרה מכיוון שהטיול היה בהודו?

אני חושב שכל טיול משפחתי מציף כל דבר וזה היה די בהתחלה, אחרי חודשיים של טיול. בחודש וחצי הראשונים לי היה מאד קשה- הייתי צריך להכניס את המשפחה למוד של טיול, לסחוב הכל על הגב, מה שאוכלים, גם את הספרים, המחשב, בדרכים לא פשוטות- נסענו באוטובוסים, משאיות ומוניות וצריכים להגיע בזמן וכו'.  מבחינתי לקחתי אחריות וניסיתי לנהל את הטיול וזה יצר קושי ומצב שרמת האגרסיביות שלי עלתה והייתי פחות סבלני, והגבתי בתוקפנות. לכן נסעתי לכמה ימים, הוצאתי אנרגיה ואחרי זה לא נפרדנו כל השנה הזו. וזו הייתה השנה הכי טובה בחיים שלנו.

איך דורית אשתך הסתדרה עם העובדה  שניסית אופיום (ממה שהבנתי היא לא הייתה בעניין)?

את דורית זה באמת לא עניין וגם לא הפריע לה. אני גם לא איש גדול של קאנביס. אפילו טבק הפסקתי לעשן לפני כמה שנים. לא אכפת לי לעשן מפעם לפעם, אבל גם אם עד אחרון ימיי לא אעשן לא יקרה לי שום דבר רע. בהתחשב בזה שהיינו שם שנה זה קרה מעט מאד, זה היה מאד נפוץ בסביבה הישרלאית הצעירה, אז אני ניסיתי כמה פעמים. הבת הגדולה ניסיתה פעם אחת  בחייה  והיום בגיל 31 לא ניסתה שוב.

האם חזרתם להודו? דורית רצתה שתסעו לפונה לאשראם של אושו ביחד, ואחת הבנות רצתה ללמוד בכלכתה, אז מה מכל זה קרה אחרי הטיול?

כולנו חזרנו שנתיים אחרי, חודש ביחד טיול בצפון הודו. אחרי זה היה סיבוב  ב-2006-2007, אחרי זה ניצן הבת הגדולה נסעה לפני הגיוס, גם הבת השנייה נסעה לפני השירות וחזרה אחרי, והשלישית היא היחידה שלא חזרה לא בחיק המשפחתי- אבל היא תחזור. כולנו אוהבי הודו.