שוב אני במיין בזאר

בוקר ראשון של חודש פברואר ,שנת 2017. טיסה 143 של אייר אינדיה נוחתת בשלום בשדה התעופה של דלהי אחרי לא מעט עיכובים ביבשה ובאויר. ישראלי בודד על המטוס, יוצא אל מה שלכאורה, היה פעם  החור השחור הגדול והמפחיד ביותר בעולם. דמיינו ברקע עוגב מתנגן כמו בטירה של דרקולה, קצת רעמים, אפלה, פרות וזבל וקבלו אותו:  המיין בזאר.

 

" דמיינו ברקע עוגב מתנגן כמו בטירה של דרקולה, קצת רעמים, אפלה, פרות וזבל וקבלו אותו:  המיין בזאר"

צילום: דנית ברוך

 

אם צריך לתאר את המיין בזאר במילה אחת, לפי כל הטיפים שנותנים עליו, היא זהירות.

זהירות מהלכלוך, זהירות מהנוכלים, זהירות מהכייסים, זהירות מנהגי המוניות התכמנים, זהירות מלדרוך על חרא, זהירות שלא יגידו לך שסגור, זהירות, שלא תחשוב בטעות שזוהי הודו האמיתית.

מי שאומר שהמיין בזאר הוא לא הודו האמיתית שיקום ויצא החוצה. המיין בזאר הוא הודו בדיוק כמו שהתחנה המרכזית של תל אביב היא ישראל, על כלל גווניה, רעשיה, הצד היפה, המכוער, מעט מהתקין והרבה מהמקולקל שלה. הגעתם לכאן מהארץ? תתכוננו להיכנס לשוק קטן. אבל השוק הזה הוא לא עניין של לילה שעובר. את המיין בזאר אתם תפגשו שוב ושוב. בבהונטר, באמריצר, באודייפור, בהארידוואר, במומבאי ובצ'נאי. בחנויות, בתחנות המרכזיות, בגסטהאוסים, בשיחות נפש, בצחוקים, אצל חברים שלכם מהבית, בפקקים, בראיונות עבודה וכמעט בכל מהדורת חדשות.

השאלה היא מה אתם תעשו מחווית המיין בזאר שלכם.

 

"המיין בזאר הוא הודו בדיוק כמו שהתחנה המרכזית של תל אביב היא ישראל"

צילום: דנית ברוך

 

הפעם הראשונה

הפעם הראשונה שלי במיין בזאר, הייתה בדרך לדרמסלה. ביום הראשון בהודו, ירדתי לשתות צ'אי של בוקר יחד עם לירי, השותפה לנחיתה הרכה (עד כמה שאפשר להגדיר את הנחיתה הזו כרכה).

9 בבוקר והרחוב מתעורר. כמה דקות אחרי שהצ'אי הרותח מגיע, מתיישב תחתי כלב צולע מוכה פרעושים. לא נוח אבל נסבל. דקה אחר כך מגיע נכה עם כפות רגליים מעוותות שמדדה על ברכיו ומתיישב לידי. מה לעזאזל קורה כאן ולאן הגעתי. לירי רואה איך שאני מחוויר לאט-לאט ומציעה לזוז חזרה לחדר. הצעה שלא ניתן לסרב לה. כמה דקות אחר כך שוטף את הרחוב מבול כמעט תנ"כי שנועל אותנו בחדר לכמה שעות הקרובות.

 

"צ'אי של בוקר", לא רק בבוקר

צילום: אור כהן

 

פעמיים כי טוב

פעם שנייה במיין בזאר, חזרה ממנאלי ובדרך לנפאל. עכשיו זה כבר יותר מוכר וגם תלו שלט גדול המוביל לבית חב"ד, ככה שאין מצב ללכת לאיב….שיט. איפה אני. ואיפה הכספומטים כאן??

(שימו לב שאנחנו מדברים על עולם תמים בו עדיין יש שטרות של 500 ו-1000 רופי, והכספומטים לא כל כך בולטים בתורים המשתרכים מהם).

אחרי הוצאת כסף וקצת ביטחון עצמי אפשר לצאת להסתובב בדלהי, שמסתברת כעיר לא כל כך מאיימת, אם מתעלמים מהתאונות הפוטנציאליות בכל פינה כמובן. ה"קונוט פלייס" דווקא נחמד, וב"פאליקה בזאר" התמקחנו את חיינו , אבל התיקים שלנו עדיין במיין בזאר הקצת-פחות-איום.

טוב, אמנם פחות איום, אבל עדיין כמה רמות מתחת להרים העצומים סביב מנאלי ולעננים מתחת לדרמסלה.

 

צילום: אור כהן

 

פעם שלישית גלידה

פעם שלישית במיין בזאר, חזרה מנפאל, בדרך לרישיקש, עם אריק, שזו הפעם הראשונה שלו בהודו. מה יותר טוב מזה. רק תנו לי דגל אדום ועשרה יפנים עם מצלמות ענק מאחוריי ואפשר לצאת לדרך.

לא רק זה, הייתם מאמינים שהייתה לי אחלה של ישיבה במיין בזאר? על גג האג'אי, מול הארי ראמה, נפגשים להם לערב אחד ארוך במיוחד שבעה אנשים. חלקם נחתו עכשיו ובדרך לקאסול, אחד מטייל כבר 10 חודשים ובדרך חזרה לארץ, חלק ממשיכים לדרמסלה, ואריק ואני לרישיקש. שם על הגג פגשתי את בר, שנחתה היום ונסעה לקאסול. גדולי הידעונים ומגדי העתידות לא היו מצליחים לנחש שניפגש שוב, בהאמפי, לגמרי במקרה, נעלה יחד לואטה וניצור מאפס מילון חדש לישראלים בהודו.

ככה ישבנו שם על  אחד הגגות במיין בזאר כולנו, עם מוזיקה, חישוקים וחליל צד, שעה ועוד שעה ועוד שעתיים, עד 4 בבוקר. אני באמת עדיין בדלהי?

 

צילום: אור כהן

 

די, מספיק

פעם רביעית במיין בזאר, חזרה מצ'נאי, בדרך לפושקר. בטח ציפיתם שאכתוב שהיה סופר כיף, שמצאתי מלון משוגע וזול או שאכלתי בדאבה בלתי נשכחת.

אז זהו, שלא. אחרי הנחיתה נסעתי למיין בזאר במטרו, בעלות מצחיקה של 68 רופיז בלבד. כמובן שנהגי ריקשה תכמנים ניסו לסחוט ממני פה ושם אבל הקמצנות (חסכנות) עלתה על הכל, כולל כאבים קלים בפלטפוס.

תוך שעה וחצי במיין בזאר השגתי שניצל חם בבית חב"ד, כרטיס סליפר לפושקר ואחלה של שותפה לנסיעה כבר לאותו היום. חדר יקר במלון עלוב? לא תודה. הספיק לי.  אין חכם כבעל נסיון. כי בסך הכל, המיין בזאר זו רק תחנת מעבר. אין מה לעשות פה באמת.

ותיזהרו לא לדרוך על חרא.

צ'לו.