כך הפכתי בנסיעת טוקטוק אחת בהודו לשחקנית מפורסמת. וגם: גיליתי שמנקה אוזניים זה מקצוע הודי.
לא תאמינו, אני בסוף העולם שמאלה, אבל יש לי מקלדת בעברית!!!
הנחיתה בהודו הייתה יחסית רכה… לפחות אם מתייחסים לכל ההפחדות והאיומים לגבי דלהי… הסירחון, הפרות ברחובות, ראשי האנשים הרבים… הצפיפות המטורפת… הרעש של הצופרים… כנראה שהתכוננתי היטב לכל זה אחרת אי אפשר להסביר איך הכלתי את כל ההמולה המטורפת הזאת ואפילו התרגשתי ממנה. בשלב מסוים רציתי פשוט לבלוע לתוכי את כל המראות הללו… לנצור אותם בתוכי… משהו שם לרגעים אף הציק לי כי הרגשתי מהר מאוד בבית והציפייה הייתה לפחות לכמה ימים של הלם. אולי אני מדחיקה את כל ההמולה הזאת? שאלתי את עצמי… ואם כן… זה נראה לי בסדר. לנחות לאט… לאט…
נחתתי באמצע הלילה בדלהי וכנראה שלא ניתן היה להימלט מטיפוסים חלקלקים באמצע הלילה ששלחו אותנו לאיזה חור נידח לאחר שסירבנו לרכוש חבילת נופש בקשמיר. ככה זה עבד. יצאנו משדה התעופה. ידעתי שכדאי לא להסתבך יותר מידי ופשוט לקחת מונית למיין באזאר במקום מסודר. אבל טלי (חברתי המדהימה לטיול, שתחיה) החלה ללכת לכיוון הכביש הראשי. אני פשוט נגררתי אחריה בהליכה עייפה. מישהו ניגש אלינו והציע להסיע אותנו. 300 רופי למיין באזאר. "בכל מקרה ידפקו אותנו במחיר", טלי מילמלה בצחוק ואמרה : "בואי, יהיה בסדר".
הנהג החביב ואדם נוסף הסיעו אותנו ובתמימות שלא ראויה לאף נהג מונית, עשו מאמצים רבים למצוא את הכניסה למיין באזאר. אם לא היינו עייפות, מותשות ומטושטשות, סביר להניח שהיינו קולטות כבר באותו רגע מה קורה. הבחור עצר את הרכב בכניסה לרחוב וסיפר לנו שהמיין באזאר סגור וייפתח רק בבוקר. מה???? כאילו אין מה לעשות. אבל איזה מזל שמדובר בבחור בעל תושיה שממש, אבל ממש רצה לעזור לנו. כזה מותק. וככה הוא הסיע אותנו לאינדיה אינפורמיישן לתיירים. רק כדי לקבל שם עזרה. בחור (שוב, ממש) תמים והוא לא מסתדר לבד. גם הוא נזקק לעזרת מודיעין התיירים. אולי שם ידריכו אותנו מה לעשות ולאן אפשר להגיע בחשכת הלילה. כי הוא ממש, אבל ממש דאג לנו.
די לציניות 🙂 מיותר לציין את החששות שעלו בי כאשר נכנסתי למרכז מידע שנראה בערך כמו מאורת סמים, עם כשבעה הודים שיושבים באמצע הלילה. טיפוס הודי דובר אנגלית רהוטה, עם מבטא בריטי, ניסה בכל דרך לשכנע אותה שלא יהיה לנו היכן לישון הלילה והוא ישמח לסדר לנו טיסה לקשמיר על הבוקר. תמורת סכום לא מבוטל, הכולל חמישה ימי נופש. מחיר מציאה ומה שחשוב הוא, גם ככה אין לנו ברירה.
היריעה קצרה מלהכיל, אך בסופו של דבר שילמנו 2000 רופי ללילה!!! עבור בית מלון מסריח!!! כי החבר’ה ממודיעין לתיירים עאלק, "ניסו" יחד איתנו להשיג חדר פנוי באיזה מלון או גסטהאוס אבל הכל היה "תפוס". מסטוליות מהנסיעה וכמהות להניח את הראש על הכר, הסכמנו לשלם את המחיר המופקע הזה עם חדר שמגעיל אפילו להתקלח בו. כן, כן.. דפקו אותנו בלילה הראשון בהודו… אבל לפחות זה נגמר בזה. מה זה 200 שקל ללילה בארץ? נו מילא…
למחרת כבר נחתנו במעוז הישראלים – המיין באזאר והתארגנו על מלון יוקרה (קראון פלאזה) ב- 900 רופי ללילה!! הרגשנו שמגיע לנו פינוק אחרי הסיוט של הלילה הראשון. דפקנו מקלחת טובה ויצאנו לכבוש את העיר…
אחרי סיבוב הלוך חזור ברחוב הצר שהפך כל כולו לרחוב ישראלי: כיתובים משעשעים בעברית (פרוק, תסגור תתריס), המלצות על מסעדות, "אופנת קסטרו" והרחוב הומה ישראלים כאילו כולם עזבו את הארץ והגיעו לכאן, הגענו למסקנה שאנחנו צריכות להתרחק. התחברנו לנהג טוקטוק מצחיקול וביקשנו שייקח אותנו רחוק מכאן… ככה, בנסיעה ארוכה ונעימה מחוץ לפקעת הלחץ הישראלית, קיבלנו שיעור בהיסטוריה של הודו, טיול למוזיאון ולכל מיני מקומות עתיקים בעיר ובעיקר צחקנו.
הבחור היה חביב, דובר אנגלית לא רע, והגדיר את עצמו: עני ומאושר. כנראה כמו רוב ההודים. בנסיעה אחת קצרה עם נהג הטוקטוק, הפכתי לשחקנית מאוד מפורסמת בישראל. זה היה בדיוק כשהגענו לאתר צילומים הודי ואני ביקשתי לשחק בסרט בהתלהבות. הנהג בשיא חוצפתו אמר שאני לא יכולה, כי רק שחקנים יכולים לשחק. טלי מיד הכתירה אותי כשחקנית מאוד מפורסמת בישראל ושם התחיל מסיפור האהבה ביני לבין הנהג. כל מה שנזקקתי לו עכשיו כדי לשחק בסרט, הוא אישור עבודה. זה הכל. מעבר לכך, הוא ביקש להצטלם איתי בכל פינה, השוויץ בי בכל עצירה בפני השואלים והמתעניינים והשביע אותי שאשלח לו את התמונות מהארץ, בתוספת חתימה שלי, כדי שהוא יוכל לתלות אותה על הטוקטוק שלו. ככה שכל הישראלים שהוא יסיע… יזהו אותי. וכך הוא ישוויץ שהוא הצטלם עם שחקנית מפורסמת שמרוויחה יותר ממיליון רופי לסרט קומי. ברור קומי, מה חשבתם. אני משחקת רק בקומדיות רומנטיות 🙂
מה שלא לקחנו בחשבון (שתי השקרניות- אני מאוד נהנית מזה:-)) זה שהנסיעה הזאת תעלה לנו ביוקר. למה??? כי אני שחקנית שמרוויחה הרבה כסף, איזו שאלה. אז שחרננו לו 300 רופי והבטחנו תמונה מתישהו, בעוד שנה… מבטיחה לשלוח!
השקרים הללו העלו לנו את מצב הרוח. כבר סיפרתי למישהו שאני עיתונאית, יועצת תקשורת… אבל זה הודו ויצאתי מה זה מצ’עממת. שחקנית זה תופס יופי. טלי סיפרה שהיא המאפרת הצמודה שלי שהולכת איתי לכל מקום. טוב, הוא הצטלם גם איתה תמונה אחת, שיהיה.
מאוחר יותר, בערב, בעודנו מחכות באזור בית הקולנוע כדי לראות סרט הודי, נדבק לטלי איזה "מנקה אוזניים" – בחיי שיש מקצוע כזה בהודו!!! אתם לא מאמינים. הוא פשוט רצה לדחוף לטלי קיסם מתכת עם צמר גפן לאוזן ולנקות לה את האוזניים. לא לפני שהוא שאל אותנו מהיכן אנו… טלי אמרה בנונשלנטיות "איטלי…"… איטלקיות זה לא רע, מה איכפת לנו. מיד הוא שלף לה פנקס עם המלצה של בחור איטלקי והציע לה לקרוא. טלי גמעה את ההמלצה ואפילו השמיעה קולות התלהבות במבטא איטלקי. אם רק היא לא הייתה משקרת, אולי היא הייתה מבינה מה הבחור עומד לעשות לה!! הוא חש את התלהבותה ושלף את קיסם המתכת שלו. סירבנו לקבל את שירותיו בשלב הזה…. אבל בגלל ההתלהבות שלה הוא ממש נדבק וניסה לדחוף לה את המתכת לתוך האוזן בכוח!!! הייתי צריכה ממש להדוף אותו מעליה…
אחרי יומיים בדלהי החלטנו לקחת טיסה לצפון כדי לנוח…. לנוח מהכל… אני עכשיו נמצאת במקום מאוד גבוה שנקרא לה – בלאדאק אני רואה מכאן את הפסגות המושלגות של ההימליה ונושמת אויר נפלא, אם כי דחוס (לפעמים יש לי סחרחורת ואני מתעייפת בקלות…) נקי ושקט פה בעיקר אחרי המעבר מדלהי הרועשת והצפופה. כשנחתנו כאן התרגשתי מאוד ואפילו דמעות זלגו מעיני… לראות את הנופים הללו זה עוצר נשימה… העולם כל כך רחב… גדול… מדהים…ובלילה אפשר להביט לשמיים וממש לקטוף כוכב…
וכמו שאתם קוראים – אפילו יש כאן מקלדת בעברית… אני מתוכננת להיות כאן בשבועות הקרובים… או עד מתי שיימאס קצת טיולים, קצת מנוחה, ספרים, שקט… להיות עם עצמי…
בינתים שולחת לכם מיליון חיבוקיםמ מהודו
זוהי רק תחילת הדרך… תחילת המסע…
אל החלק הבא במסעה של חגית – מחלת גבהים ממרום גובהי