האם הודו ואנגליה באמת נפרדו אחת מהשנייה? כמו אקס מיתולוגי אמיתי, עדיין מתקיימת תקשורת בין שני הצדדים. והפעם, ההצגה ״מקבת מירור״ שהתקיימה בתאטרון הסימטה, כחלק מפסטיבל יפו לתאטרון בינלאומי. שוחחנו עם במאי הצגה, סנטנו דאס, על העיבוד ההודי לטרגדיה מקבת' של שייקספיר.
אמנם עברו יותר מ- 70 שנה מאז השתחררה הודו מהשלטון הבריטי, אך החיבור בין הודו לאנגליה, מתקיים בכוח האינרציה והגעגוע. אנגליה מחבקת בדרכה האנגלית, סופרים ואמנים הודים והודו מצידה, שומרת על השפה האנגלית כאחת השפות הרשמיות, על רשת הרכבות שהיא המעסיק הגדול בעולם, וכמובן על הביוקרטיה, אוי הביוקרטיה. קשה לשכוח שכאשר מגיעים לכל גסטהאוס או מלון, בין אם זה לכמה שעות או כמה ימים, תמיד חוץ מהדרכון- צריך למלא פרטים לא רלוונטים כמו טלפון וכתובת בישראל ועוד פרטים, שלא ברור מי ומתי יקרא אותם. וכל זה נרשם תמיד בכתב יד, בספר אורחים, ונערם לו, אי שם מתחת לשולחן הקבלה. בהקשר הזה, מעניין לראות את העיבוד שעשה תאטרון הודי וקבוצת ״קליאני קאלאמאנדאלאם״ בבימוי של סנטנו דאס, למחזה מקבת' של שייקספיר.
סנטנו דאס, במאי ההצגה
המחזה המקורי מקבת' של שייקספיר על רגל אחת, הוא טרגדיה על התאווה לכוח. שלוש מכשפות מתנבאות על עלייתו של מקבת' לשלטון במהלך הדרגתי. כאשר הנבואה הראשונה מתגשמת כמעט מייד, והשנייה מהססת להתרחש. בשלב זה, ליידי מקבת', אשתו של, מחליטה להתערב ולעשות בכוח מה שלא קרה באופן טבעי. מקבת' מהסס, אך לאחר שהוא משתכנע פורץ מרחץ דמים שאיש לא יוצא ממנו ללא מחיר כבד. מקבת' שוקע עוד ועוד ברצח למען שימור הכוח, ליידי מקבת' מאבדת את השפיות, והכל עד לסוף הטרגי בו מסתבר איך כולם נפלו בפח הנבואה של המכשפות.
בעיבוד של דאס וקבוצת התאטרון, מוצג עיבוד בהחלט לא קונבנציונלי. הכל מינימלסטי, שלוש שחקניות בלבד לאורך כל המחזה, אביזרים בודדים כמו סארי לשחקניות, חבלים ועוד קצת וזהו. כל זה מאפשר מקום לדרמה האמיתית: השגעון והטירוף שמשתלט על מקבת' אט אט. וכך שלושת השחקניות, עם תוף מהפנט מצליחות לגשר על פערי התרבות, השפה, וגם על שייקספיר עצמו היישר אל הפואנטה הרגשית במחזה.
ההצגה הועלתה כחלק מפסטיבל יפו לתאטרון בינלאומי, שיימשך עד חג השבועות, וכחלק מסופש הודי שנערך בתאטרון הסימטה בין ה3- ל- 5 במאי, בשיתוף שגרירות הודו בארץ. ארז חסון מתאטרון הסימטה שיתף אותנו שהתאטרון קיבל למעלה ממאה הצגות אפשריות לשילוב בפסטיבל עד שזו נבחרה. מעבר לכך, מסתבר, כרגיל, שהאהבה להודו מגיחה ממקומות בלתי צפויים. מנכ"לית תאטרון הסימטה, עירית פרנק, היא מאוהבי הודו, וכך המקום של הודו בפסטיבל גלש מעבר להצגה חד פעמית לסופש שלם של יוגה, דוכני אוכל, תכשיטים ומופעי מוסיקה.
שוחחנו עם הבמאי סנטנו דאס כדי לשמוע ממנו על ההצגה, והעיבוד ההודי שנעשה למחזה.
סנטנו, מדוע בחרת באלה קאלי, מתוך ההינדואיזם, לייצג את שלושת המכשפות?
"קאלי, האלה של בנגל, המדינה שלי בהודו, היא בעלת אופי כפול- יש לה צד חיובי וצד שלילי. לאחרונה, רואים יותר ויותר בהודו אנשים רוחניים רבים שמשתמשים בכוח השלילי של קאלי או אלים אחרים, כדי לנצל אנשים עם מצוקות ובמצב קשה. כך גם מקבת' שמתחיל מחייל פשוט ומקבל קידום, כל זה על ידי שימוש בכישוף שלילי. גם אצל הדור הצעיר אני רואה את זה, מבטיחים לאנשים שאם תעשה את זה, או תלבש את זה או אם תתפלל ביום רביעי אז תצליח. כלומר במקום שאנשים יאמינו בכוח שלהם הם מאמינים בכוח של כל מיני כוחות רוחניים, והכוונה לאו דווקא רק לאנשים עניים".
למה התפאורה בהצגה כ"כ בסיסית ומינימלסטית?
"ההצגה בעצם מקורקעת, כולם כל הזמן יושבים על הרצפה. אין בעיה הרי לבנות ארמונות או טירות כתפאורה. המחזה שלנו שונה ומינמליסטי. כל שחקן משחק דמות מסוימת ואז במערכה הבאה הוא משחק דמות אחרת. במחזה המקורי של שייקספיר יש סצינות מאד חזקות, למשל זו שדנקן מגיע לטירה של מקבת', אבל זה לא התאים לסיפור שלנו, לנראטיב ולמסר שלנו ולכן הורדנו את הסצינה הזו ועוד אחרות. המחזה מתנהל בראש של מקבת', מקבת' מדבר אל עצמו, ורואים אותו דרך העיניים של המכשפות, ולכן המחזה נקרא המראה של מקבת'".
מה התגובה שלך למי שיצפה להצגה צבעונית, שמחה כמיטב הסטריאוטיפ על הודו ובמקום זאת יצפה בהצגה קודרת ואפילה?
"זה נכון שרוב ההפקות, בעיקר אלו שיוצאות לחו"ל, מביעות רגשות בפומבי, אולם גם בתחום הזה דברים לאט לאט משתנים עם הזמן. למשל, השחקן אמיטב בצ'אן ששיחק ב SHOLAY דמות כזו בסרט ישן ,ולאחרונה בסרט PINK שיצא לא מזמן הוא משחק דמות אחרת, מופנמת הרבה יותר".
דאס נולד בעיירה קטנה כ-40 קמ מכלכתה במדינת מערב בנגל בהודו. הוא למד עיצוב ובימוי ב-national school of drama בדלהי. דאס מספר כי עבר במדינות רבות ועסק בתחום ומשנת 2001 הוא מתמקד בהוראה, בימוי ועיצוב בכלכתה בנוסף לקבוצה.
סנטנו, למה פנית דווקא בתאטרון ולא לקולנוע, התעשייה המשגשגת של הודו?
"הבחירה היתה קלה בשבילי, בתאטרון כל ערב עושים את אותה הצגה, אבל כל ערב זה אתגר חדש. בקולנוע זה פחות מורגש- הקהל לא שם כשעובדים על הסרט וכשזה מגיע לקהל הצוות של הסרט לא נמצא שםכדי לראות את התגובות. בתאטרון מרגישים מיידית אם זה טוב או רע. הפידבק הוא מיידי ואפילו התאורן יכול להרגיש את האנרגיה של התאטרון