חברים, הפעם לא מאמר אלא שיר שכתבתי על הודו ועל התחושות שהיא מעוררת בי. יכול להיות שחלקכם יזדהו. ישר מהתנור, תהנו!
הודו הודו שלי,
כמה שהיית אמביוולנטית עבורי
מצד אחד מחבקת ומלטפת
ומצד שני מעייפת ומייאשת
כמה דמעות הזלתי בתוכך
דמעות של אושר ושמחה
דמעות של כאב ומועקה
אני זוכרת את הנופים המדהימים
שבתוכך כולם חיים
את ההרים המושלגים,
ואת הנופים הירוקים
ובל נשכח את הנוף האנושי,
שהוא אחד ויחידי
אנשים טובים, אנשים פשוטים
מחבקים ומלטפים
הם חיים בעוני אבל עדיין מאושרים,
ובמועט הם מסתפקים
הם מסתכלים עליי בהערצה
ורוצים חיבוק או תמונה
אבל הם לא מבינים
שגם אנחנו פשוטים
אנשים פשוטים שחיים במדינה לא פשוטה
מסונוורים אחרי כסף והצלחה
לשהות בך זה ללמוד שיעור במי אני, ומה אני?
מה ההוויה שלי? ומה מקומי בתוכה?
אוי הודו, את כל כך תובענית
גורמת לי לעשות חשבון נפש עם עצמי
ולתהות על עברי ועתידי
מבט אחד שלך ממיס אותי כליל
ויש בך כוח להכיל את כולי
האם לי יש כוח להכיל את כולך?