מכירים את זה שאתם מגלים לראשונה את המנה המושחתת "הלו טו דה קינג" ואתם אומרים לעצמכם "אלוהים אדירים! זה גם הלו טו דה קווין וגם באגסו קייק ביחד?? מה צריך יותר מזה בחיים?" אז ככה זה מרגיש לגלות שהלהקה האהובה עליך עומדת להופיע בהודו תוך כדי שאתה מטייל בה.
לפני שאתחיל לשתף אתכם באירוע שהתרחש החודש לראשונה ושמו "סיבוב ההופעות של Guns and Roses בהודו" אני חייבת לכם גילוי נאות: אם אתם מחפשים ביקורת אובייקטיבית, אתם מוזמנים לעבור לאייטם הבא. לאחר שני עשורים של הערצה עיוורת ללהקה אני יכולה לקבוע בוודאות שגאנז היא הלהקה הכי טובה בעולם. אחרי שהנחנו בצד את העובדה המדעית הנ"ל, אפשר לחזור לענייננו.
One photo please?
החודש, לאחר קריירה של כמעט 30 שנה, הגיעו אקסל רוז וחבריו לראשונה להופיע בהודו בסיבוב שכלל את בנגלור, מומביי וגורגאון. מה שהפך את האירוע מהיסטורי להיסטרי זה שבדיוק באותו הזמן הייתי בעיצומו של הטיול בהודו. למרות שראיתי את מושא הערצתי ביולי האחרון בארץ בפעם השנייה (הראשונה היתה כשהייתי בכיתה ה’ אי שם בשנות התשעים) – התרגשתי כל כך מהבשורה המפתיעה, שהתחלתי לקפוץ ולצווח (כמו שכנראה עשיתי בכיתה ה’) בחדר הגסטהאוס העלוב ששהיתי בו ולהודות לאלוהים, גאנש, שיבא וכל החברה. כעבור חמש דקות כבר היה לי כרטיס זהב להופעה, כעבור שבועיים עליתי על רכבת לילה למומביי ויממה מאוחר יותר הצטופפתי בציפייה עם אלפי הודים מיוזעים. כמו נסיעה בלוקאל באס רק עם יותר מקום לרגליים.
אם במהלך הנסיעה בריקשה למתחם ההופעה במומביי עוד הייתי תמימה והאמנתי שבניגוד לקהל הישראלי, את הקהל ההודי אני אוכל בלי מלח, כשראיתי את מאות ההודים שמשתרכים בתור לפתיחת השערים, הבנתי שכנראה לא נתתי לחבר’ה מספיק קרדיט. הקהל ההודי, שהורכב כנראה ברובו מהודים חנונים שחיים לא רע בסך הכל, הוא לא פראייר בכלל.
דמוקרטיה הודית. הקהל מתרגש לקראת ההופעה
לאחר מופע חימום של להקת מטאל מקומית בשם Goddess gagged (שלפי תגובת הקהל שימשה יותר כלהקת קירור ובצדק – הלחות של מומביי לא היתה עניין של מה בכך בשורות הראשונות) ועוד המתנה של כשעה שבמהלכה כל טכנאי במה שעלה לגאפר כבל לרצפה התקבל בשריקות עידוד, לבסוף זה קרה ובשעה שבע בערב עלו לבמה אליל נעוריי הג’ינג’י וכנופיית הרוצחים השכירים שלו.
ההופעה נפתחה עם השיר Chinese democracy שגם פותח את אלבומם האחרון הנושא את אותו שם. אם עד אותו הרגע היו לי תקוות שההתגנבות שתכננתי לשורה הראשונה תעבור ללא התנגדות, בשלב זה הבנתי שצפוי לי מאבק לא פשוט – הקהל ההודי יצא מגדרו אל מול הפתיחה האנרגטית להופעה. כשהגיעו הלהיטים המוכרים מתור הזהב של הלהקה, Welcome to the jungle ו- Estranged, הקהל העלה הילוך וצרח את המילים עם אקסל, שלמרות הגיל (ויש שיאמרו כמה קילוגרמים עודפים) עדיין מוכיח שעם הגרון שלו אי אפשר להתווכח.
גם אתה קנית מעיל אצל פארוק במיין באזאר?
יאללה בוא נעיף את זה, אני משלם לנהג ריקשה על זמן המתנה
דאבליו אקסל רוז, הרוקסטאר הידוע לשמצה, הוא אמנם השריד היחידי מההרכב המקורי (אם לא מחשיבים את הקלידן הותיק דיזי ריד שעדיין נמצא בהרכב מאז האלבום Use your illusion, אבל ממתי מחשיבים קלידנים במשהו), אבל אל תזלזלו לרגע במפלצות שהוא בחר שיקיפו אותו על הבמה. כן, היה הרבה יותר נחמד אם סלאש היה שם לצידו, כמו בימים הטובים, עם הכובע הנצחי והסיגריה שמאיימת לשרוף את ערימת התלתלים, אבל אם תעמדו בקהל ותעצמו את העיניים, רוב הזמן לא תוכלו לשים לב להבדל. שלושת הגיטריסטים שעל הבמה כל כך מקצועיים ויחד עם זאת יודעים את מקומם, שהם לא מתיימרים להמציא את הגלגל – הסאונד המקורי של הלהקה נשמר כמעט אחד לאחד וכך גם בסולואים המזוהים ביותר אפשר לפעמים להרגיש את רוחו של סלאש מרחפת מעל.
עם זאת, הקהל, כמו מעריצים אחרים שאני מכירה, התנהג כמו ילד להורים גרושים שמסרב להכיר במציאות העגומה – אחת לכמה זמן עלו קריאות מחאה בסגנון we want slash!”" של מעריצים שעדיין מחכים ליום שהצמד יתאחד שוב, למרות השנים הרבות וההאשמות שחלפו מאז הפרידה שקרעה את מעריצי GNR למחנות. אגב, כנראה שמפיקי הלהקה מודעים לרצון הנוסטלגי של הקהל, כי גם מבחינה ויזואלית אפשר להבחין בדמיון סטייליסטי מסויים בין החברים המקוריים לבני דמותם שעל הבמה: דיג’יי אשבה עם כובע שקורץ לכובע המיתולוגי ההוא וריצ’רד פורטוס עם וסט ותספורת שיכולתי להישבע שהושאלו מארון הבגדים של איזי סטרדלין, השם יקום דמו.
מי אתם ומה אתם עושים עם הבגדים של איזי וסלאש?
לגבי הגיטריסט רון "במבלפוט" ט’אל, ובכן זה כבר סיפור אחר. הוא לא דומה לאף אחד אחר. על אף שברוב הזמן הוא מבצע את תפקידי הגיטרה בדיוק ובפיל מושלמים, להנאתם של מעריצי GNR הנוסטלגיים המכירים כל תו ותו בעל פה, כשקצת משחררים לו את הרצועה מתגלה אחד הנגנים המעניינים והמקוריים לטעמי בהרכב ששווה לתת להם ביטוי מדי פעם.
סבבה אבל פעם אחרונה שאני שם פאה מתולתלת במיטה! רוז וט’אל ברגע של קרבה
להיט אחרי להיט, רוז והרוצחים שילהבו את הקהל באנרגיות לא נגמרות. עם החלפת תלבושות כמיטב המסורת, ריצות על הבמה וריאות מהגהנום, אקסל הוכיח לכל המלעיזים שגם בגיל 50, הוא עדיין אחד מזמרי הרוק הגדולים שאי פעם היו. הסימן היחיד לתשישות נרשם כאשר הוא התיישב אל מול הפסנתר כדי לנגן את November rain ופתח בהתנצלות שהוא קצת לא מרגיש טוב ורוצה להיות במיטבו עבור הקהל, תוך כדי הורדת כדור אספירין. אולי גם אקסל, כמו רובנו, מצא את עצמו נופל על מלאיי קופטה מקולקל בדהבה לפני ההופעה. כך או כך כנראה שהכדור (או מה שזה לא היה) עשה את העבודה, כי החבר’ה נתנו את אחד הביצועים המרגשים והסוחפים של הערב.
סקס, סמים ואספירין. אקסל והפסנתר
למי קראתם זקן? אקסל פותח ג’ורה
עם סט ליסט מכובד של שלוש שעות שכלל להיטים מוכרים לצד מוכרים פחות מכל התקופות, קאוורים לפינק פלויד ול The who ואתנחתות גיטרה של כל אחד מהחברים, גאנז פירקו לרוקרים ההודים את הצורה. הקהל, ששיתף פעולה ברוב ההופעה (כנראה שכמו בכל מקום, בשירים החדשים נרשמה קצת פחות התלהבות) זכה להכרת תודה מצד הלהקה: רוז העיד כי תמיד רצה להגיע להופיע בהודו והודה לקהל שחיכה לו במשך 27 שנה. בסוף ההופעה, לאחר הדרן וביצוע אדיר ל Paradise city בתוספת התקפת קונפטי אדום לכל עבר, סיים אקסל ב"תודה לך מומביי, בומביי ופרדי מרקיורי". דקות ארוכות לאחר שהחבורה ירדה מהבמה, עוד עמדו בקדמת הבמה מעריצים מיואשים רבים שניסו לדלות ללא הצלחה מפרטים מערימות הקונפטי שנשארו זרוקות על הרצפה.
אז תודה לכם גאנז שאתם עדיין אותה הלהקה שהכניסה אותי לרוקנ’רול אי שם לפני שני עשורים, תודה לך הודו שמוכיחה שוב שמפרות צבעוניות ברחוב ועד כוכבי רוק צבעוניים על במה – הכל אצלך אפשרי, תודה לך בחור ענק ומסתורי שעזר לי לפלס את דרכי לשורה הראשונה ותודה לכם אלפי רוקרים הודים שחלקתם איתי התלהבות אמיתית ויותר מדי זיעה ולימדתם אותי שאחרי הכל – אין כמו לשמוע את הלהקה האהובה עליך מסיימת הופעה עם "ת’נק יו תל אביב".
מומביי, בומביי, העיקר שלא הגענו לדלהי
סט ליסט:
1. Chinese Democracy
2. Welcome To The Jungle
3. It’s So Easy
4. Mr. Brownstone
5. Estranged
6. Rocket Queen
7. Richard Fortus Guitar Solo
8. Live And Let Die
9. This I Love
10. Better
11. Motivation- Tommy Stintson
12. Dizzy Read Piano Solo (No Quarter by Led Zeppelin)
13. Catcher In TheRye
14. Street of Dreams
15. There Was A Time
16. You Could Be Mine
17. DJ Ashba Guitar Solo (Ballad of Death)
18. Sweet Child O’ Mine
19. Another Brick In The Wall (Pink Floyd cover)
20. November Rain
21. Objectify (Bumblefoot cover)
22. Don’t Cry
23. Civil War
24. The Seeker (The Who cover)
25. Knockin’ On Heaven’s Door (Bob Dylan cover)
26. Jam
27. Nightrain
28. Madagascar
29. Nice Boys (Don’t play Rock N’ Roll)
30. Patience
31. Jam
32.ParadiseCity
כתיבה וצילום: הדר סתיו