תחילתו של מסע – חלק א

 

 

הודו  10.12.06  

 

 ידעתי שאני טסה בדצמבר , לא ידעתי לאן ,

רק מרוב ששמעתי את המילים : מיה… חודש זה תאילנדדדדדדד

ידעתי שלתאילנד אני לא אסע ,

רוצה הודו , אבל מצד אחד חודש לא מספיק.. רק שבועיים לוקח להסתגל ואז אני כבר אצטרך לחזור . אולי בכז תאילנד ?? לא אין מצב .

ואז עם השראה של אנשים טובים ( דני, דן , זוהר ועוד כמה.. )

הגיעה הבחירה ,

אחריה ויזה , כרטיס וכמה חירורים ביד ..

עדיין לא מספיקה לעכל , אפילו לא ככ מתרגשת ,

והנה,

סידורים אחרונים , שנעשים כמובן כמה שעות לפני הטיסה

נשיקות , חיבוקים  , וההתרגשות תוקפת בשנייה שאומרים שלום ,

והדמעות זולגות לפתע , כי פתאום הכל גדול מלהכיל,  הלב מגביר את קצב הפעימות , פחד מבצבץ לו

דלת הרכבת נסגרת , אני נרגעת .

מביטה באנשים , חיילים , מבוגרים , צעירים , באמצע היום , יום ראשון של השבוע , קשה במיוחד, לחוץ 

ורק את נוסעת לך לפאקינג הודו !!!!!!!!!!!!!!

הגעה לשדה, בדיקות שלא נגמרות,

 דיו טי פרי מעצבן ( סורי אני ממש לא אוהבת אותווווווווווווו )

טלפון אחרון הביתה וכבר מתגעגעים , ואולי אני אחזור, אולי לא אסע בכלל ..

אולי אני אעביר לי חודש חופש בסבבה בארץ , מה רע, מה יש , יכול להיות כיף גם בארץ , ואם אני לא אמצא את עצמי שם ? ואם הודו  לא תבוא לי טוב  ואם ואם ואם …

אבל לא…

עולה למטוס, משאירה מאחורי את כל האם והאם ואת קרובי משפחתם

פנטומימה של דיילות ,

חגורות ,

והנה אני בעמאן ,

מה עושים  , קודם כל שירותים , שזו הייתה חוויה מעצימה בפני עצמה ,

יושבת שם ירדנית אחת , מברכת לשלום ברגע שנכנסים לשירותים ,

מחייכת כשיוצאים , מגישה לי נייר לניגוב הידיים , מקשקשת קצת, שואלת אם אני רוצה עוד, אני זורקת לה כמה מילים בערבית והיא שמחה וטוב לה,

אחכ הבנתי שאצל הבנים אפילו מורידים להם את המים J

בקיצור נכנסים שם לשירותים ולא ממש בא לצאת , בייחוד כשיודעים שאולי זה השירותים הנקי האחרון שאני הולכת להיתקל בו בחודש הקרוב.

 

טוב עברו רק כמה דק.. ויש לי שעתיים ..

והמקום הכי נעים להעביר את הזמן הוא כמובן פינת העישון ,

שהיא מצחיקה לגמרי, חדר קטן עם קירות בגובה 1.80 מ’ שקופים , שאין ממש הבדל אם מעשנים בתוך החדר או מחוצה לו .. אבל בסדר שיהיה , כנראה היגיון ירדני שאני לעולם לא אבין

והנה נכנסת בחורה חמודה,

ומתחילה לה שיחה בנוהל שדה תעופה :

זה הולך ככה :

יש לך סיגריה ?

מאיפה את?

איך קוראים לך ?

באת לבד?

לכמה זמן ?

איפה תהיי ?

וכו וכו

 מקשקשות קצת, מסתבר שהיא עובדת אצל לקוח שלנו בעבודה ואפילו דיברנו פעם בטלפון לצורכי עבודה , אך מעולם לא נפגשנו בארץ, מה שהוסיף לשעשוע זה שהבוסים שלנו הם השונאים הכי גדולים שיש .

טוב עכשיו הכרחי המשפט : איזה עולם קטן ( למרות שלא ממש רציתי לכתוב אותו J )

זה היה הזוי לגמרי ,

 והנה באה ההרגשה ההתחלתית שהטיול מתחיל ברגל ימין.

קוראים לה רעות .

כעבור שעתיים,

עלייה למטוס, הפנים כבר קצת מוכרות , כמה סיפורים כבר ידועים , כבר נשלחים חיוכים מידי פעם לכל כיוון ,

חיוך שאומר .. איזה כיף לנו , אנחנו טסים להודו. אפילו ההודים שעל המטוס התלהבו ,

לא מצליחה להרדם , מחליפה דיסקים, מתבאסת על זה שלא הזמנתי ארוחה צמחונית כי היה גועל נפש, ( אבל זכרתי בחזור .. )

ויש כבר קשר נחמד עם הבחור ההודי שיושב לצידי, מבינים מעט, אבל כנראה לא צריך יותר מידי .

 לפעמים תמציתיות באה טוב .

 

נחיתה מתקרבת,

הדלת נפתחת ,

הסקרנות הורגת כבר,

אני מוכנה לגרוע מכל ,

לפחות ממה ששמעתי לפני הטיסה

משפט שלא שכחתי היה : איך שאת יורדת מהמטוס גל של סרחון תוקף !

ודלהי.. מגעילה הרים של ג’יפה, סרחון ברחובות ,הודים מציקים,  פרות , אין מה לעשות שם , להגיע ולברוח .

 

טוב.. ירדתי מהמטוס… וכן השדה תעופה קצת מחניק, קצת עמוס, קצת מסריח, אבל וואלה.. בסדר .  בטח בחוץ יגיע ההלם, הרי מדובר בדלהי ! ושמעתי  עליה ..

 מתקדמים לאט , בתור שמתפתל כמו נחש, דיי דומה לסניף דואר או בנק ביום שישי.. ( לפחות בחדרה זה ככה  )

 

התיקים הגיעו בשלום

יצאנו מהשדה,

הודו.

מה.. לא כזה נורא פה.

המטרה : מיין בזאר.

מיין בזאר .. צירוף של 2 מילים שהכי כיף להגיד אותן..

מיייייייייייןןןןןןןן בזאר.

( נשבעת שאני לא לוקחת סמים )

מתארגנים על מונית .

היינו חמישה או שישה , נכון,  מותר רק ארבעה או חמישה אנשים ( אחד פחות ממה שהיינו בכל אופן .. לא ממש זוכרת )  שילמנו קצת יותר כי לא מפקירים "פצועים" בשטח

והגענו ליעד .

 

רק אתמול ישבתי עם שלומית ודיברנו על המקום הזה .. והנה אני פה , אני במיין של המיין בזאר  והנה אודי ג’ינס, ופארוק ששמעתי עליהם כבר מבעוד מועד.

ואני עדיין לא בשוק, או שיש מצב שאני בשוק עמוק מידי בשביל להבין שאני בשוק בכלל.

אבל לא יודעת למה, דלהי באה לי דיי טוב ,

הפחד מהלא נודע שנודע,  כבר מתפוגג והאמת .. מרגישה דיי טוב פה שזה מוזר לי , וביטחון כזה גם לא מובן.

 

חברי המונית התפצלו, נשארתי עם בחור נחמד, שכבר היה בהודו מס’ פעמים,

שותים נס של בוקר להירגע קצת מהטיסה ,

מוצאים חדרים ,

הבחור , נקרא לו ג’ ( יש לי בעיה רצינית עם שמות ) החליט לעשות לי סיור באזור,

יצאנו לדרך ,

נסענו לקונרד פלייס , האירופה של ההודו , לשוטט, הרוב היה סגור כי היה מוקדם יחסית … 10 בבקר

לא ככ עניין אותי לאן הולכים , כל עוד הולכים לאן שהו ונתתי לג’ המנוסה להוביל , להתמקח, לקשקש עם הודים  ואני כמו תלמידה בכיתה א’ עם חיוך תמידי ודיי מטומטם על הפנים מרותקת לכל מילה שיוצאת לו מהפה.

חזרנו למיין בזאר, מסתובבים בסמטאות,נכנסים לחנויות וכל חנות היא עולם ומלואו, מקשקשים עם ההודים , שותים צ’אי עם המוכרים ועם כל הרעש והבלגאן בחוץ .. הכל רגוע ושליו בפנים . 

בלי לשים לב אני מעשנת קצת פחות , האוויר לא ממש נקי בדלהי שלנו

אפשר בעצם להגדיר את זה בצורה אחרת , עברתי  ממלבורו לייט ( בכז’ משהו טוב יצא מהדיוטי )  ל"מדיום דלהי אייר ".  

וגם לא היה לי ממש נוח להתהלך בין מיליון ההודים עם סיגריה ביד .

וכשאני חושבת על זה , אם הייתי מעשנת ברחוב, ובמקרה היה נכנס לי עשן לעין,  מה שקורה לפעמים , 2 שניות של חוסר ריכוז ועצימת עין .. ובטוח איזה ריקשה או אופניים או פרה היו עולים עלי .

כן.. גם בלי עשן בעיניים ניצלתי בנס כמה וכמה פעמים .

 

עבר לו רק יום , פגשתי שוב את ג’ לארוחת ערב הודית והיכרות ראשונית עם האלו גובי והנאן ועוד כמה . היה מצוין .

ג’ הלך לישון .

למרות העייפות הרבה,  עדיין מלאת אנרגיות , הלכתי לראות מה קורה עם ההארי רמה המדובר.

עליתי לי למעלה במדרגות שלא נגמרות , בניגוד לאוויר ,

מרפסת חמודה , הודים חמודים מחייכים וכמובן רוב היושבים שם ישראלים ,

נכנסת , בצעד הראשון מרגישה פתאום כמו חיילת ביומה הראשון בבסיס שלא כ"כ מכירה את הנהלים,

בשנייה זה עובר ורואה פנים  מוכרות בפינה ממול  , זה א’ מהטיסה , שאלתי על רעות , והבנתי שהיא כבר הלכה לישון וקצת בסרטים רעים על דלהי ,

אז הלכתי לבקר אותה  ,

שוב ירידה במדרגות הראמה, ואני חושבת לעצמי.. איך יכול להיות שהיא מבואסת??

דלהי חביבה ביותר .. 

היה מפגש דיי מרגש, כמו שתי חברות ילדות שלא נפגשו 20 שנה.

 

רעות באמת הייתה מבואסת קצת עם ניצני מחשבות של לחזור הביתה .

( כולם להירגע .. רעות עדיין בהודו)

 קבענו להיפגש ביום למחרת .ורעות הלכה לישון עם חיוך .

ושוב עלייה במדרגות , מינט תה לפני השינה ושיחה אל תוך הלילה עם א’ ועוד 2 תיירות מקסימות מיוגוסלביה .

טוב נו, השיחה התארכה , וכעבור שעתיים כבר לא יכולתי לשמוע יותר את הקול של א’ ברקע קודח,

הבן אדם החביב והמאוד מעניין שהיה בטיסה התגלה כפצצת אגו מטורפת , עם סיפורים מפה עד ורנאסי,

סבבה.. היית נזיר, עשית תאונה, השמנת , רזית , יש לך כוחות , ראית את האור, אתה קורא מחשבות אם אתה רוצה , אבל בגלל שזה מעייף אותך אז אתה לא , ברישיקש לדעתך יש מאגיה שחורה וכו וכו’ וכו’ וכו’

שקטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטטט!!!!!!!!!!!!!!!

כמו שאמרתי ,

לפעמים תמציתיות זה טוב. ( ויפה שעתיים קודם )

 

פיזרנו את ההפגנה , נשיקות ליוגוסלבית , שלום ל-א’,

חזרתי לקובייה , הקרויה חדר, מסדרת לי את הדברים החשובים והלא חשובים על המיטה , כדי להרגיש יותר בבית , וכן בלאגן קצת עוזר.

מקלחת חמה

ושינה עמוקה .

 

ועבר לו רק יום אחד

וזה נראה כמו שנה

הכי חשוב ,

הנחיתה הייתה רכה .