לימור אלימלך

יולי, יולי…אני רואה את המאמר שלך זה זמן מה כאן וכל פעם רוצה לקרוא, חיפשתי את הרגע והסבלנות כי ידעתי שמדובר בהודו…והודו בשבילי זה חלק חשוב מחיי, להודו שמורה פינה חמה מאוד בליבי…

נהניתי לקרוא, צחקתי ונזכרתי… החזרת אותי לאחור, לכמעט לפני שנה…טיילתי 3 חודשים, הארכתי בחודש וקיצרתי בשבוע כי הרגשתי עייפות…אז כך שאת אינך היחידה עם התחושות הללו וזה בסדר…
הודו, כמה שהיא מדהימה ונכנסת לנשמה, היא מתישה ומעיפת…כי היא לא קלה תרתי משמע…
נשמע שחווית אותה ומיצית, נהנית והרגשת שדי…וזה הזמן הכי נכון לחזור הביתה…שנוכל להתגעגע אליה שוב…
אני עדיין לא מצליחה להבין איך כל כך התלהבת מדלהי ונשארת שם 6 ימים…אבל כמו שאומרים…כל אחד חווה את הודו אחרת ובכלל כל מקום בהודו הוא חוויה שונה…כך היה לי לפחות…

מאחלת לך כל טוב…נחיתה רכה ונעימה, קחי ת’זמן…תהני מהאנרגיה הזו של החזרה מהודו והחיוך הענק על הפנים כשרק מזכירים אותה…

(אני לא יודעת מה יהיה עם ההודים האלה שלא יודעים לשלוט בעצמם וחושבים שלשלוח ידיים זה בסדר…)