בדרך להצלחה
"אהלן אהלן ושלום שלום לכל חבריי וחברותיי לפייסבוק ומעבר..
כידוע למי שכן ולמי שלא אז כידוע כעת..לקחתי תרמיל ללא מקל וטסתי להודו, לדרום הודו לטיול קטן אחרי שלוש שנות לימודים.
חשבתי לתומי על משהו שיכול למלא לי את המצברים מעבר לדברים הרגילים שיש בטיול שמסתכמים ברביצה, רביצה ורביצה מול חוף וגו'נגל, והחלטתי לקחת עימי ציוד (לא יותר מדי), שאיתו אני אוכל לעשות תכנית רדיו מגניבה היישר מהודו הרחוקה לישראל.
הקונספט הוא דיי חדש, בו אני אנסה להביא בכל פעם את קולות המטיילים, קולות המטיילות,קולות העצלנים, קולות העצלניות, קולות ההודים המקומיים וכמובן גם קולות עם ניחוחות זרים לנו. זה בא עם תבלין שנקרא אחלה פלייליסט על הדרך עם שירים מקומיים בין היתר. בכל אופן הליינאפ מורכב כך שבכל פעם כל תכנית תיראה אחרת מקודמתה.
אז איך קוראים לתכנית אתם שואלים? אינדיה און אייר - או אינדיאייר בקיצור.
מה אתם צריכים לעשות? פשוט להפיץ. להפיץ, להפיץ, להפליץ להפציץ ולהפיץ שאני נמצא פה ושאני בדרך לאנשהוא בין חבריכם המטיילים. השתתפות כל אחד מהמטיילים מבורכת וכמובן באה עם הרבה ווייבים טובים וחיוביים. בנוסף, מי שטייל או טיילה ורוצה להיזכר בישיבות הטיול הנהדרות מוזמן/ת גם להקשיב ואולי גם ליהנות."
את הפוסט הזה כתבתי שלושה שבועות לפני שטסתי בפעם הראשונה למזרח. יותר נכון בפעם הראשונה לפני שטסתי להודו. כתבתי את זה על דף word, ושמרתי את זה על שולחן העבודה. זה היה ביום שהחלטתי שאני בטיול הזה מוציא הרבה מעבר ומתעל אותו למה שאני באמת רוצה להתנסות ולהיות. יוצר שעושה מה שבא לו ומצליח בזה.
אז מאיפה הרעיון הזה צץ אתם שואלים? אני בן 28 ובדיוק סיימתי את לימודי התקשורת עם התמחות ברדיו במכללת ספיר. למה את זה דווקא? אני מניח שתמיד בער בי הרצון ליצור, אבל ללמוד משחק וקולנוע תמיד עורר בי איזה שהוא פחד. תקשורת ורדיו היו מה שנקרא הדלת האחורית להגיע אל זה. ואכן, במסגרת הלימודים למדתי המון על עצמי ועל היכולות שלי. על יכולות העריכה, המשחק, ההפקה של דברים והיכולת ליצור דברים לשמיעה בלבד, אבל שנראים כמו סרט בטלוויזיה או בקולנוע. זה הרדיו החדש הרי. כל אחד יכול ליצור והבנתי את זה במיוחד בשנת האחרונה בלימודים. במסגרת הלימודים אגב, הייתי משדר, מפיק, עורך גם בתחנת הבית 'קול הנגב' אבל גם בתחנות כמו 88 FM איתם היה לנו שיתוף פעולה פורה. אבל באף מקום לא יכולתי לתת ליצירתיות שבי לפרוץ את כל הגבולות. שאני מדבר על כל הגבולות זה לעשות רדיו למשל כמו הווארד שטרן אם אתם מכירים (אם לא תחפשו בגוגל תראו תקראו ותבינו), כי בכל מקום הרי יש חוקים. אני פשוט התנהלתי ביצירתיות בהתאם לחוקים. הודו הייתה ההזדמנות הראשונה עבורי לנסות ליצור בלי להיות מחוייב לכלום. חוץ מלעצמי.
קניתי לפני הנסיעה, סטודנט שרק סיים ללמוד אני מזכיר בלי הרבה כסף שנשאר לו בחשבון, ב1200 ₪ ציוד (מיקרופון וכרטיס קול חיצוני), עדכנתי את מלאי המוסיקה במחשב, בדקתי שתוכנת העריכה וההקלטה פועלות והחלטתי לנסוע איתם למרות ש95 אחוז מהאנשים שסיפרתי להם על זה, אמרו לי "רד מזה, עוף פשוט על הטיול שלך, לא באת לעבוד" או "אבל ציוד בהודו, זה מסוכן, שלא יהרס או ישבר, שלא יגנב" וכו' וכו'. לך תסביר להם שזו לא עבודה. לך תסביר להם שצלמים לוקחים מצלמות בשווי עשרות אלפי שקלים לשם אז מה זה קצת ציוד עריכה?. חיזוק נוסף היה שאחת השופטות בפרויקט הגמר שהגשנו בסוף הלימודים, אהבה את הרעיון שאני רוצה לעשות תכנית פודקאסט מהודו והביאה לי מכשיר הקלטה כדי שעל הדרך אולי אבדוק סיפורים מעניינים ואקליט ראיונות אותם אולי אוכל לערוך ולהעביר אליה ואל חבריה בסיפור ישראלי – אחד מהפודקאסטים הנשמעים ביותר בישראל ושאת הרעיון שלו שפילברג הגדול אהב ! (חפשו אותם בגלץ וברשת !).
אתם מבינים יוצרים תמיד מעצימים יוצרים אחרים ! וכך, המסע שלי יצא לדרך עם מוצ'ילה שיש בה 7 וחצי קילו ועד תיק גב קטן, עם מחשב וציוד הקלטה.
אז איך זה היה? ומה קרה שנחתתי בהודו?
כל זאת ועוד בפוסט הבא..
הבלוג מתאר את המסע שחוויתי בעקבות ההחלטה לקחת עימי ציוד ולהקים סוג של תחנת רדיו ניידת מהודו, בה אני עורך, מפיק ובעצם יוצר תכנית רדיו מכלום. הדברים שלמדתי מהתהליך מתוארים בבלוג שמסכם חוויה הודית מדהימה בה הכרתי חברים יקרים, למדתי על היכולות שלי, על האפשרויות ועל הרצון שאם הוא קיים – הכל אפשרי !