ערב הטיסה שלי להודו ואני יושב לפני העלייה למטוס. סיימתי כבר את קניית השוקולדים (ידעתם ששוקולד טייגר ירד מהמדפים?!?!) ואת הפרידה המלחיצה מההורים. אמא נראתה אבודה ואבא ברך אותי בכובד ראש ״יברך ה וישמרך... ״ זהו, מפה זה רק אני מול העולם.
כל המשפחה, החברים והבחורה ששברה לי את הלב, כולם נשארים פה, ועוברים לחדר צדדי בלב שלי.
אני נכנס אל החדר הצדדי לרגע ורואה את כל הבלאגן. דברים שאני רוצה לעשות, דברים שאני צריך לעשות סידורים, הוצאות, חטאים וחלומות. מסתכל ימינה ושמאלה ומכבה את האור.
להתראות מעשים שלום מחשבה.
מעכשיו אני מתחיל לקיים את הרצון הזה, להוכיח לכולם ולעצמי שאני יכול לבד לכבוש כל הר ולעלות כל פסגה.
האמת, שכבר בפסגה הראשונה בעלייה למטוס התנשפתי בכבדות. לא מבין למה אין פתרון יותר מתקדם להגיע למטוס ממדרגות בלתי נגמרות שבסופן יחכו לי שתי דיילות חינניות שיברכו אותי לשלום.
אחרי המראה והתחברות מהירה עם ישראלי חביב שראה סדרות אמריקאיות במחשב נייד (וכנראה זיהה את השוק שהייתי שרוי בו), החלטנו אחרי התלבטויות מוסריות קלות לא לדפוק חשבון ולעבור למושבי יציאת החרום המרווחים. יש לי רגליים ארוכות ובגלל שהמקומות שם פנויים ורק שם יכולנו לראות ביחד בית הקלפים (קווין ספייסי במופע חייו), ראיתי את הדבר ככמעט ולגיטימי. התקדמנו בהליכה מבצעית לעבר המושבים תוך כדי התראות בקשר על כל דייל או דיילת, או חמור מזה, מנהלת הדיילות המזוקנת שהתקרבו לעברנו.
.JPG)
התיישבנו בכיסאות החדשים והמרווחים ואחרי שלוש דקות של נחת סילקו אותנו כמו ילדים למושבים המקוריים שלנו.
״אלו מושבים בתשלום״ נזפה בי מנהלת הדיילות, ובתגובה למעשים לא שמה לי קרח בקולה למרות שביקשתי פעמיים!
אחרי הנחיתה בדלהי והיציאה מהשדה הממוזג הבנתי שלושה דברים עיקריים על הודו:
1. לא יכול להיות שהמיין בזר סגור! (למרות שנשמע מאוד מפתה לנסוע אחרי טיסה של עשר שעות עוד 12 שעות לרישיקש עם נהג מונית שנראה כמו ילד בן 15 במאתיים דולר)
2. חם פה בצורה שאני תוהה אם לא הייתי צריך לנסוע כבר לקוסטה ריקה
3. אמא!!!!!!!!!!