אני מחפשת את התרופה הזו בנרות…. אבל אני באמת חושבת שהפיתרון טמון בלמצוא את המקום שלנו (כילדים ) בכל העסק הזה
ולהיאחז בו. ההורים כבר יתכווננו אלינו. אני יודעת לפחות שאצלי, ברגע שבחרתי עמדה ונשארתי בה בביטחון היה להורים שלי הרבה יותר קל להשתלב בתמונה ולכן אני גם מבינה את אלה שלא עושים שיחה הביתה פעם בשבוע, למרות שגם אותי זה מפתיע.
בכל מקרה, אני חושבת שסיכמת יפה ושהדיון הזה דיי מוצה….
טיפים – כסף כמובן. היו לי כמה וויכוחים על זה עם אנשים.
החל בטיפ למצלר שהגיש לך צ’אי וכלה בפורטר שסחב לך את הציוד בטרק ובקושי החליף איתך מילה…. בתור עוד אחת מההשפעות המערביות שהבאנו איתנו להודו איפה המקום שלנו בלשמור שזה לא יהפוך למחווה מסחרית או לסתם התיפיפות נפש? הרי אין חוק של 10 אחוז….
הכוונה שלי ברורה?
הודו