גם אני הגעתי לרישיקש לגמרי לבד

אהלן דפנה,
אך, איזה זכרונות את מציפה אותי 🙂
את הסיפור שלי את בטח תקראי כבר כשאת על מי מנוחות שם ברישיקש המדהימה, ובכ”ז. אני הגעתי לרישיקש לבד, ברכבת מוורנסי – 20 שעות נסיעה! אני זוכרת את עצמי מחכה לרכבת בתחנה, היא אחרה בלמעלה משעה. ו… אף תייר לא נראה בסביבה 🙁 על הרכבת המשכתי לתור אחר תיירים. כשמצאתי ארבע בנות מהונגריה, הסתבר שהם יורדות בתוך 6 שעות ולא ידעו לתת לי שום אינפורמציה על רישיקש (זו היתה נסיעה לא מתוכננת עבורי). כבר כשעליתי התחלתי להרגיש לא טוב. ראיתי שעל המיטה שלי יושב הודי ולכן תפסתי את המיטה האחרת, זו שמתחת לחלון. הכרטיסן הראה לי לעבור אבל אני התעקשתי שכאשר יעלה בעל המיטה ה”חוקי”, הוא יקבל את זו שלי. זה עבר בשלום. זו גם היתה הפעם היחידה בכל הטיול שהייתי חולה – לבד, הקאתי לאורך כל הקרון; ברגע האחרון עוד הצלחתי לנעול את התיק ואז רצתי לשירותים לשלשל (סליחה על התיאורים). כשחזרתי, טרחתי לנקות, לא בשבילם, אלא בשבילי 🙂 חיפשתי פח, אבל אחד ההודים לקח את כל המגבונים וזרק אותם אל פסי הרכבת בלי להסס. ישנתי בערך 18 שעות, ההודי שלידי, שלמזלי ידע אנגלית, אמר שהוא בהלם מיכולת השינה שלי 🙂 במרחק של כשעה מהרידוור, הבנתי פתאום שאין לי שמץ מושג איך אני מגיעה משם לרישיקש, מה המרחק, מה העלות. כבר לא זוכרת את המחירים שההודי הזכיר, רק את ההחלטה שלי לצ’פר את עצמי בריקשה. אבל כשכל הנהגים התנפלו עליי שם בהרידוור, המחירים שביקשו היו גבוהים פי כמה, אולי כי ההוא היה הודי ואני, תיירת… בסוף, מימיני ראיתי אוטובוס, “רישיקש?”, שאלתי ועוזר הנהג הנהן. עליתי ולמזלי מצאתי אפילו מושב פנוי. רק כשהתחלנו לנסוע (שעה), שמתי לב שבלבד אישה נוספת שנסעה עם בעלה ושני ילדיהם, הייתי הבחורה היחידה באוטובוס דחוס. ואם לסכם הכל במשפט אחד: הנסיעה הארוכה הזו היתה חוויה מדהימה שתיזכר תמיד ככיף גדול 🙂
אגב, איפה את מתאכסנת שם ברישיקש? אני נהנתי מבהנדורי סוויס קוטג’ שבהיי בנק. לכי לאכול את הטאלי המתוק והטעים של מאמא ג’י, רדי לחופים המדהימים, טיילי אל המפלים, אחחח, אני מתגעגעת.