נמסטה ריקי,
לדעתי פברואר היא תקופה קרה ומדהימה לטיול בצפון. אמנם לחקלק מהמקומות (בעיקר הגבוההים אבל לא רק) קשה או שאי אפשר להגיע בגלל כבישים חסומים משלג אבל זה בהחלט שווה את זה. לראות איך אנשים חיים בהרים בטכנולוגיות של עץ מים ואבן בתנאי שלג וקור ובפשטות. לראות את הצפון בלי תיירים ואם כבר תיירים אז תיירי ירח דבש הודים מהדרום. לדעתי האיזור של הימצ’אל פרדש (זה שמונה את המקומות שציינת) אף פעם לא מתחיל להיות נעים כי הוא תמיד נעים. הוא נעים בגלל האנשים, האוכל החויות והנופים.
על מזג אויר אי אפשר להסתמך, השנה למשל היה המונסון הכי קשה וארוך שפקד את הודו מזה 50 שנה וכמעט גרם לביטול האירועים הגדולים של הקיץ (משחקי הקומון וולט’).
אבל נעים זה כמובן עניין של הגדרה. למשל לשבת בסלון בית עץ בכפר נידח בגובהה 2800 מטר, מחומם בתנור עצים ומשחק דמקה עם הילד ההודי הקטן של המשפחה המארחת, כשבחוץ משתוללת סופת שלגים – זה נעים לי. או למשל ביום שימשי, להעפיל ברגל לפאס מושלג (כזה שעוברים בדרך כלל באוטובוס ולא שמים אליו לב) ובפסגתו עם הנוף המדהים לשבת לאכול דל מהביל וללגום איזה צ’אי כשהגרביים מתייבשות ליד המדורה – זה נעים לדעתי. להיות במקלוד גאנג’ (הכפר שליד דהרמסלה) ולא לשמוע עברית, זה מוזר, אבל נעים מאוד 🙂
בכלל הנסיון שלנו להפוך לכל דבר למושלם ולטייל בדיוק בעונה הנכונה ובמקומות הנכונים הוא נטיה מערבית שהודו מנפצת פעם אחר פעם,
אמנם זה טיול מעט יותר מאתגר שצריך לבוא אליו עם לבוש חם והרבה סבלנות (וגם טווחי ביטחון כי לפעמים נתקעים בכפר יום או יומיים יותר משתכננת) אבל זה משתלם בטירוף.
את מוזמנת לראות קצת תמונות מהביקור החורפי שלי בצפון הודו כאן ועוד כמה כאן (מדובר בסוף ינואר עד סוף פברואר).
שיהיה מסע מופלא ואל תשכחי לספר לנו כאן בפורום איך הולך ולעדכן מהשטח, אנחנו מאוד אוהבים ד"שים מהודו