ורנסי. העיר הזאת מלמדת אותך על החיים. באמת שהיא הודו דחוסה - כמו שאתה לומד בטיול המון שיעורים אודות הסביבה, בני האדם ואתה עצמך. אז בורנסי אתה מקבל את זה ישר לוריד.
היא מלמדת אותך גם על המוות, או יותר נכון, איך אנחנו תופשים אותו. שיר כהן משתפת אותנו בחוויותיה מהעיר.
This Way / שיר כהן
עפיפונים עפים בשמים, החוטים של העפיפונים המתים מסתבכים לי בנעליים.
אנשים מסתפרים על מדרגות הגנגס, מכבסים את הבגדים שלהם בנהר הכי מזוהם שיש.
אנשים מסתפרים על מדרגות הגנגס, מכבסים את הבגדים שלהם בנהר הכי מזוהם שיש.
"?main ghat"
"!this way"
…
"?Godolia"
"!this way"
מסעדות מרושתות ב wifi , אני יושבת ומדברת בסקייפ עם החבר הכי טוב שלי, ושיירה של גברים נושאת מסע וממלמלת קולות סתומים. אני מסתכלת על השיירה החולפת וחושבת לעצמי שזה נראה כאילו הם סתם סוחבים חפץ כלשהו עטוף בבד צבעוני ובפרחים, אבל לא, זו גופה. זאת נפש שנלקחה מהעולם, שעד לפני רגע היו לה חלומות, אהבות, משפחה ועכשיו היא רק גוף. גוף שעומד לעלות בלהבות ולהתפזר בתוך מים עכורים.
אך מי רוצה לחשוב על זה עכשיו, אני הרי מדברת בסקייפ אחרי תקופה ארוכה, עם אחד האנשים הכי יקרים לי.
אבל זאת ורנסי, והיא מפגישה אותך עם המוות בכל מקום חי– בסמטאות כשאתה מנסה למצוא את הגסטהאוס שלך ולא מפסיק לשאול את המקומייםאיפה הוא נמצאוהם לא מפסיקים לענות לך – "this way" בתוספת סימני ידיים. וזה לא היום הראשון שלך בגסטהאוס ועדיין אתה לא מוצא את דרכך.
אך מי רוצה לחשוב על זה עכשיו, אני הרי מדברת בסקייפ אחרי תקופה ארוכה, עם אחד האנשים הכי יקרים לי.
אבל זאת ורנסי, והיא מפגישה אותך עם המוות בכל מקום חי– בסמטאות כשאתה מנסה למצוא את הגסטהאוס שלך ולא מפסיק לשאול את המקומייםאיפה הוא נמצאוהם לא מפסיקים לענות לך – "this way" בתוספת סימני ידיים. וזה לא היום הראשון שלך בגסטהאוס ועדיין אתה לא מוצא את דרכך.
צילום: הילה ויצמן
המוות פוגש אותך כשאתה יושב ללאסי, כשאתה קונה סגריות.
הוא פגש אותי אפילו אחרי שלקחתי ריקשת אופניים (שהתמונה שלי עליה נראית כמו אדונית רודה בעבד מתקופה עתיקה נושנה), לאחד הקניונים בורנסי.
הסתובבתי קצת בקניון שנראה מערבי לכל דבר, עם חנויות של ליוויס ואדידס. אפילו היו שם מדרגות נעות שלא נעו, כמו בכל קניון בארץ. אחר–כך ישבתי במקדונלדס והזמנתי מק צ‘יקן.
כשחזרתי, ירדתי בגודוליה, כיכר מרכזית בורנסי, כי כל נסיון להסביר לנהג ריקשה איפה אני רוצה לרדת ירדו לטמיון. נדחקתי על המיין רוד, עד שפניתי לגהאט של שריפת הגופות.
"בוט, מאדאם, בוט???", עיניים סקרו את גופי בערמומיות, בזמן שחיפשתי ענני עשןשיובילו אותי אל "מופע היום". תפסתי מקום בשורה הראשונהולנגד עיני ראיתי גופה מכוסה מונחת על ערמת בולי עץ, שעוד רגע ידלקו ויישמו את המשפט המוכר, בשינוי קל – "מעפר באת ולאפר תשוב".
ההליכה המתישה, הצפיפות הנוראה והמק צ‘יקן שישב לי בקיבה, עשו לי מק בחילה מטורף.
הוא פגש אותי אפילו אחרי שלקחתי ריקשת אופניים (שהתמונה שלי עליה נראית כמו אדונית רודה בעבד מתקופה עתיקה נושנה), לאחד הקניונים בורנסי.
הסתובבתי קצת בקניון שנראה מערבי לכל דבר, עם חנויות של ליוויס ואדידס. אפילו היו שם מדרגות נעות שלא נעו, כמו בכל קניון בארץ. אחר–כך ישבתי במקדונלדס והזמנתי מק צ‘יקן.
כשחזרתי, ירדתי בגודוליה, כיכר מרכזית בורנסי, כי כל נסיון להסביר לנהג ריקשה איפה אני רוצה לרדת ירדו לטמיון. נדחקתי על המיין רוד, עד שפניתי לגהאט של שריפת הגופות.
"בוט, מאדאם, בוט???", עיניים סקרו את גופי בערמומיות, בזמן שחיפשתי ענני עשןשיובילו אותי אל "מופע היום". תפסתי מקום בשורה הראשונהולנגד עיני ראיתי גופה מכוסה מונחת על ערמת בולי עץ, שעוד רגע ידלקו ויישמו את המשפט המוכר, בשינוי קל – "מעפר באת ולאפר תשוב".
ההליכה המתישה, הצפיפות הנוראה והמק צ‘יקן שישב לי בקיבה, עשו לי מק בחילה מטורף.
רציתי לברוח משם, לרוץ בין כל הסמטאות עד לחדר שלי, אבל כל כוחותיי היתכלו באש יחד עם האדם שנמוג זה עתה. נשארתי שם להמשך ה-show עד שכבר באמת לא יכולתי יותר.
סחבתי את עצמי בסחרור חד לגסטהאוס, למצוא שם מיטה מנחמת, אבל כל הגסטהאוסים בעיר הזאת (שעולים 150-200 רופי) מוזנחים ועלובים, ולא באמת מעניין אותם אם תיקח אצלם חדר או לא. קצת כמו בעל דירה בתל–אביב שמאמין שהוא נותן לך את המיקום האטרקטיבי ואת צריכה לדאוג לכל השאר.
זה הגיע למצב שאחרי שבעל הגסטהאוס הזקןאמר לי שאם אני רוצה מנעול או מראה לחדר, כדאי שאלך לקנות בשוק. עד לזה שהוא אמר לי בכנות עמוקה ללא שום קריצה צינית, שאני יכולה לקנות מיטה אם שלושת השמיכות שהוא שם בתור מזרון לא מספקים אותי.
בסופו של דבר הגעתי לחדר, אחרי שהלכתי על הגנגס, שבלי כל הדוחק והלכלוך היה יכול להיות יפהפה כמו טיילת באירופה (ומזל שלא כך הדבר).
מזל שלא, כי זה כל הקסם. למרות הגועל, העשן והשבירות החדות בין המודרניות לתרבות ההודית, בין השפע לגודש המבחיל, בין החיים הפשוטים למראות דרמטיים מוקצנים – זה מה שהופך את הודו להודוואת ורנסי למיקרוקוסמוס של המדינה הזאת.
צילום: איילת מורנו
העיר הזאת מלמדת אותך על החיים. באמת שהיא הודו דחוסה – כמו שאתה לומד בטיול המון שיעורים אודות הסביבה, בני האדם ואתה עצמך. אז בורנסי אתה מקבל את זה ישר לוריד.
היא מלמדת אותך גם על המוות, או יותר נכון, איך אנחנו תופשים אותו.
בהתחלה הנפש שומרת אותנו בבועה קשיחה, שדרכה מראה סחיבת הגופות ברחובות, נראה כסחיבת תיקים.
אחר–כך, לאט לאט הבועה מתבקעת, ואז אותו מראה חשוף מזעזע את נפשך. אתה אומר לעצמך "ההודים האלה פסיכים/פרימיטיביים/גרוטסקיים!",אבל אחרי כמה זמן, כשהגופות הופכות לחלק בלתי נפרד מהנוף היומיומי שלך, אתה מתחיל לחשוב שאולי דווקא ה"נורמליות" שוכנת בעיר המשוגעת הזאת.
שהנוף הזה, יכול להיחשב לטבעי ואנחנו אלה שכיסנו את הטבע בשכבות. שהמוות הוא באמת חלק בלתי נפרד מהחיים, ולכן הגופות שעוברות להן בין האנשים הנושמים, הן הזרם השפוי.
זה מה שורנסי מגישה לנו לאכול ואנחנו מתקשים לבלוע.
היא מלמדת אותך גם על המוות, או יותר נכון, איך אנחנו תופשים אותו.
בהתחלה הנפש שומרת אותנו בבועה קשיחה, שדרכה מראה סחיבת הגופות ברחובות, נראה כסחיבת תיקים.
אחר–כך, לאט לאט הבועה מתבקעת, ואז אותו מראה חשוף מזעזע את נפשך. אתה אומר לעצמך "ההודים האלה פסיכים/פרימיטיביים/גרוטסקיים!",אבל אחרי כמה זמן, כשהגופות הופכות לחלק בלתי נפרד מהנוף היומיומי שלך, אתה מתחיל לחשוב שאולי דווקא ה"נורמליות" שוכנת בעיר המשוגעת הזאת.
שהנוף הזה, יכול להיחשב לטבעי ואנחנו אלה שכיסנו את הטבע בשכבות. שהמוות הוא באמת חלק בלתי נפרד מהחיים, ולכן הגופות שעוברות להן בין האנשים הנושמים, הן הזרם השפוי.
זה מה שורנסי מגישה לנו לאכול ואנחנו מתקשים לבלוע.
אבל שכותבים על החיים והמוות בפילוסופיות של האדם המטייל, זה נשמע תמיד כמו קלישאה, בגלל זה צריכים להגיע לכאן.
ורנסי היא הכל חוץ מקלישאה, בדיוק כמו הודו עצמה. כל אחד יכול לפרש אותה אחרת, לטעום ממנה בכמויות מסויימות ובמרקמים שונים. לעכל את מה שהגוף יכול להכיל ואת השאר להשאיר בצלחת, ולעולם לעולם לא לשבוע.
צילום: איילת מורנו