מאת: גלי דואק
אליס מילר, המוכרת לנו כחיילת צעירה שעתרה לבג"ץ אי שם בשנות ה-90 בדרישה לפתוח את קורס הטייס היוקרתי גם לנשים, כיום מתגוררת בשיבאנאנדי. לפני מספר שנים, כמו ישראלים רבים אחרים, טסה לטיול אחרי צבא להודו, ושם הכירה את בן זוגה ההודי, שאלב. מאז הספיקה להקים כפר אקולוגי בלב הרי ההימלאיה, להפוך לאימא ולחזור שוב לשורות המשפט למען מטרה נוספת. עצרנו את חיי היום יום הקדחתניים בכדי לשבת לכוס צ’אי מאסאלה עם מילר ולקבל קצת פרספקטיבה שונה על החיים.
בתור מי שפתחה בפני נשים את האפשרות לשרת בתפקידים קרביים, ובכך תרמה לשוויון ולקידום הנשים בארץ, ההחלטה שלך לעבור לגור בהודו מפתיעה. מה גרם לך לעזוב את הארץ? ולמה דווקא להודו?
אליס: "לא עזבתי את הארץ. אני לעולם לא אעזוב את הארץ. הארץ בנשמתי. אני קשורה למדינה, לאנשים שבה קשר חזק מאוד. אני עכשיו בהודו. כבר ארבע שנים שאני כאן. מקימה את פיסת גן העדן שלנו בהימלאיה. וכשאחזור לארץ לא אעזוב את ההימלאיה. אעבור לגור בארץ. ההימלאיה הוא מקום קסום. מקום בו המעורבות של האדם בנוף היא שולית. הטבע עצום כל כך עד שהאדם אינו מסוגל כמעט להשאיר חותם. המקום שלנו יושב על גדת נהר ענק. המקור העיקרי של הגנגה. יומיים של זרימה של נהר האלקננדה יכול למלא את הכינרת. אפשר ללמוד כל כך הרבה מלחיות בנוכחות נהר אדיר כזה. זרימה תמידית, אינסופית. מלחמות, כאב, שואה, שנאה, והנהר ממשיך לזרום. היה כאן תמיד, יהיה כאן לעולם. אם רק נדע ללמוד מהנהר את עוצמת הזרימה התמידית, נוכל לחיות באושר ובאהבה."
הנוף מחדרה של אליס. צילום: אליס מילר
לפני שנה ביקרה אליס בישראל והתייצבה בשנית בבית המשפט, הפעם על מנת להקים בריכות שחייה ציבוריות טבעיות שיחליפו את בריכות הרחצה הקיימות המחוטאות בכלור כימי.
ספרי לנו מעט על המאבק שלך להקמת בריכות שחייה ציבוריות טבעיות. האם את ממשיכה במאבק מהודו?
אליס: "מים הם לא מה שמלמדים אותנו בבית הספר. מים הם לא O2H, במים יש חיים. תשקי אדם ב – O2H והוא לא יוכל לחיות. ניסו לעשות זאת עם מים מותפלים ואנשים חלו, הבינו שיש למהול מים מותפלים במקור מים טבעי על מנת להחזיר למים מיקרואלמנטים וחיים. בריכת שחיה טבעית הינה בריכת שחייה המחקה תהליכים טבעיים המתרחשים בטבע ויוצרים סביבה בריאה ומחייה. אנשים השוחים בבריכת שחיה טבעית מרגישים כאילו הם שוחים במי מעיין. הקמתי חברה בארץ שבנתה עשרות בריכות פרטיות טבעיות (www.hydros.co.il). ברזורט בהודו הקמתי בריכה טבעית. באירופה יש אלפי בריכות ציבוריות טבעיות. חשבתי לתומי שאך טבעי יהיה להקים בריכת שחיה ציבורית בארץ. אחרי שנים של שיחות מתמשכות עם משרד הבריאות, נשארתי עם איסור לעשות זאת בטענה ש"ללא כלור לא ניתן להגן על בריאות הציבור". גייסתי כסף, הלכתי לבג"צ והיום, לאחר מספר שנים וכמה עשרות אלפי שקלים… יש בידי אישור לבנות פיילוט לבריכה ציבורית טבעית ראשונה בארץ בקיבוץ חוקוק, בקהילה לה אני שייכת. אינשאללה לכשאגיע לארץ, אמצא את הכסף הנדרש ואקים את הפיילוט על מנת להראות שאין צורך לשחות ברעל. לציבור בארץ מגיע לשחות במים בריאים ומחיים ולא ברעל".
הבריכה הטבעית בלודג’. צילום: אליס מילר
נשמע שאת ממשיכה להיות מעורבת במה שקורה בארץ גם מהודו – איך את מסבירה את ה"כפילות" הזאת ומה הקשר שלך לארץ? האם את רואה את עצמך חוזרת לארץ מתישהו?
אליס: "כמו שאמרתי קודם לכן. ‘אנכי במערב וליבי בסוף מערב’. אני אוהבת את המדינה ואת האנשים בה ויודעת שיום אחד ישראל תהיה מקום של שכינה ושלום ולי עצמי יהיה חלק בלגרום לשינוי לקרות".
כאחת שנולדה בדרום אפריקה, בילתה רוב חייה בישראל וחיה בשנים האחרונות בהודו – איפה הכי ‘טוב’ לגור?
אליס: "הכי ‘טוב’ לגור במקום בו את נמצאת. בכל מקום יש דברים טובים יותר וטובים פחות, הקסם קיים בכל מקום. אהבה בדמות אנשים, בדמות טבע קיימת בכל מקום. האתגר שלנו הוא לפתוח את הלב למה שקיים. הטבע האדיר של ההימלאיה, תחושת הקהילה והמשפחה בארץ, השמחה והאהבה הקיימת בתוך המשפחה הגרעינית פנימה יחד עם בן זוגי ובנותי ומנגד, השחיתות המשחיתה בהודו, האלימות והלחימה בארץ. טוב ופחות טוב שקיים בכל מקום ובכל זמן".
איך הכרת את בן זוגך? והאם בנותייך גדלות על התרבות ההודית או הישראלית?
אליס: "הכרתי את בן זוגי בטיול שטיילתי בצפון הודו בגיל 30. הוא היה מדריך קיאקים שלי. זה היה לפני די הרבה שנים כבר. בנותיי גדלות על התרבות המקומית. כשאנחנו בהודו אנחנו חוגגים את החגים ההינדים, רוקדים בהולי ומדליקים מנורות שמן בדיוואלי. כשאנחנו בארץ אנחנו חוגגים את ראש השנה העברית ואת השבת. השנה חגגנו את ליל הסדר בפסח ברזורט בהימלאיה בבית מלא בחברים וילדים מישראל כשאנחנו קוראים הגדה אלטרנטיבית שנקראת "סדר נשים":
"לא ביד חזקה לא בזרוע נטויה ולא במורא גדול ולא באותות ולא במופתים אלא בהיסוס, בצעדים קטנים, בהולת חושך ברוך ובדבקות ובכוונה ובדיוק ובאהבה נושאת סימנים קטנים קמטי הזמן העובר, חילופי עונות גופי המשתנה, פניני געגועיי יוצאת ממצרים."
תתארי לנו את החיים שלך בהודו, מה סדר היום שלך?
אליס: "אין לי סדר יום. שתי בנותי איתי בהימלאיה. גם מאיה (בת 6) וגם שאנטי (בת 2) לא הולכות למסגרת, כך שהימים הן בזרימה תמידית. עכשיו היה לנו פול האוס, משהו כמו 15-20 אורחים משתנים במשך חודש. עם חלק יצאנו לטרקים, עם חלק שחינו בבריכה ובנהר, עם חלק שכבנו על מיטות תחת שמיכה של כוכבים בלילה וצפינו בכוכבים, בלוויינים ובכוכבים נופלים. אפינו לחמים ועוגות, קטפנו תותי עץ והודינו לאלוהים על כך הטוב שנפל בחלקינו."
אליס, הבנות וחברים על פסגת מקדש קארטיק סוואמי, לא רחוק מהלודג’. צילום: אליס מילר
בתור מישהי שפתחה דלת לנשים עצמאיות ועשתה צעד גדול למען שוויון הנשים בארץ, בחרת לגור בארץ שבה הנשים עדיין מופלות לרעה ואין להן חופש בחירה. מה דעתך על היחס לנשים בהודו? האם תחנכי את בנותיך לאותם ערכים כמו בארץ?
אליס: "היחס לנשים בהודו הוא נושא מאוד גדול עליו קשה לענות בפסקה אחת או שתיים. יש בהודו מקומות בהן נשים חיות תחת "שלטון" של גברים בו הן נטולות זכויות ונטולות חופש בחירה. נכתב על זה באינסוף מקומות. יש גם מקומות אחרים, כמו בהימלאיה למשל. במקומות בהם החיים הם קשים ומחייבים מאמץ פיזי גדול, באופן טבעי גברים הגיעו למסקנה שהאדרה של נשים עדיפה גם להם על פני שליטה. ראיתי מקומות בהם נשים חזקות מובילות את הקהילה ואת החברה בה הן חיות. גבותיהן זקופות, ילדיהן מאושרים וחוכמתן רבה. אני מחנכת את בנותי לאהבה, לעצמאות, לעשייה ולעוצמה פנימית וחיצונית".
את מחשיבה עצמך כפמיניסטית?
אליס: "כן".
ועכשיו רצינו להתמקד בבחירה של אליס בהודו הנפלאה והקסומה.
למה בחרת דווקא לטוס להודו אחרי השחרור?
אליס: "לא טסתי להודו לאחר השחרור. שירתתי כקצינה בחיל האויר (רס"ן) ולקחתי שנה חופש על מנת לטייל מחוץ לישראל. נסעתי לתאילנד, ניו זילנד, לאוס והודו. זה היה בגיל 30. טיול מעט שונה מ"מסלול החומוס". אולי יותר טחינה ופחות חומוס".
למה לדעתך צעירים רבים טסים להודו אחרי השחרור?
אליס: "אחרי כמעט 20 שנה של הלחצות במכבש המערכת, באופן טבעי הלב נמשך לחופש. חופש אמיתי בו אתה אדון לעצמך. בו אתה יכול לשאול את עצמך שאלות מבלי לתת עליהן תשובות. מה מדינה מתאימה יותר מאשר הודו המכילה כל?"
ומה הייתה המשמעות של לטייל בהודו עבורך?
אליס: "הודו מייצגת עבורי את אי האלימות ואת החיבור ללב. תרבות של אלפי שנים של התנהלות שאפשר להמשיל אותה למים. כובשים מארצות שונות. המוגלים המוסלמים מהצפון, הפורטוגזים והאנגלים מאירופה מהדרום והודו רוקדת את ריקוד המים. פלואידית, זורמת. כובשים באים, כובשים הולכים והודו נשארת הודו. מתכופפת, נלחצת תחת לחץ האשדות אבל נשארת ללא פגע. מילת קסם adjust. מתאימה את עצמה. סבלנות. עצימת עיניים. שקט. אהבה"
.
בעלך הוא בנו של סגן מפקד חיל האוויר של הודו, את מרגישה איזה קשר קוסמי לחיל האוויר ולטייס שמלווה אותך?
אליס: "הקשר הקוסמי שלי הוא לחלל. למקום בו אין חיכוך. לא סתם למדתי הנדסת אוירונאוטיקה. אתמול, כשישבתי בלילה בלי ירח והסתכלתי על שביל החלב השפוך מעל לראשי, חשבתי על העובדה שמעלינו, לא כל כך רחוק, במקום אליו האדם כבר הגיע, יש אזור ללא חיכוך. את יכולה לתאר לעצמך עולם ללא חיכוך? עולם בו אין בזבוז אנרגיה? כל תנועה שאנחנו עושים ממשיכה לעולם באותו הכיוון. את מתארת לעצמך את הדיוק הנדרש בתנועות? אני תמיד אהיה קשורה לשמים וליכולת לעלות גבוה יותר מגובה פני האדמה. פעם זה היה באמצעות מטוסים. היום זה באמצעות הלב".
תוכלי לספר לנו על כפר הנופש האקולוגי שאת ובעלך הקמתם?
אליס: "לא הקמנו כפר נופש, הקמנו רזורט. מעין מקום בו נוכל לחיות בטבע בראשיתי. מקום בו נוכל לארח ולהכיל תוכן חיובי. התחלנו באוהל על שדה אורז ללא חשמל ומים זורמים. היום יש לנו רזורט לתפארת כולל בריכת שחיה טבעית, שמונה חדרים מדהימים בנויים מסלעים ומרעפי צפחה, יוגה הול, כלבים, תרנגולות, נהר, לגונה, גינת ירק ענקית, עצי פרי, אורחים, חברים, שמים זרועי כוכבים, פרחי בר של ההימלאיה, מים מינרלים בברזים והמון המון שמחה. המקום נמצא בכפר קטן שנקרא שיבאנאנדי והפך להיות חלק משמעותי מהכפר בו אנחנו חיים. אנחנו על הדרך לעמק הפרחים ולמקדש באדרינאת כחמש שעות מרישיקש. שיא העונות אצלינו זה האביב, הקיץ והסתיו. את המקום קשה לתאר במילים.
הלגונה על החוף. צילום: אליס מילר
מה לקחת מהחיים שלך בהודו? האם תיישמי לקחים מסויימים שלמדת שם גם בחיים בארץ?
אליס: "אני לוקחת מכאן שקט. לוקחת עצימת עיניים ונשימה עמוקה. הייתי רוצה לקחת גם את הנהר, אבל זה כנראה לא אפשרי…"
ולסיכום, יש לך איזה מסר לאומה…?
אליס: "תברכו את המקום שאתם נמצאים בו. השמש זורחת על כולם ועל כל מקום באופן שווה".
ללא ספק אפשר ללמוד מאליס הרבה על בחירה בסגנון חיים. על הבחירה לעשות מכל מקום בית. על חיפוש עיקש אחר חופש, הרמוניה, מיזוג בין אדם לטבע. אנחנו מאחלים לאליס שיקיפו אותה אנשים אוהבים ואהובים בכל מקום בו תהיה, ולוקחים איתנו לדרך קצת מהשקט הזה מהרי ההימלאיה. ואת הנהר כמובן.
אליס, אחיה ואמה. צילום: אליס מילר