המסע אחר בעלי מלאכה הודים

כתיבה: ניסים והבה | עריכה: סיגל קריב

ערב ראש השנה ברישיקש, מתכננים לעבור את החג עם קהילת מטיילים ישראלים ומשם לעלות על הטיסה המיוחלת לשבע האחיות (שם רצינו להתחיל את הטיול). לאורך היום אני מרגיש מקורר, ובערב ליד שולחן החג עם אשתי ועוד כ-300 מטיילים, אני לא מחזיק את הגוף מרוב תשישות ובורח לחדר. הלילה שעובר עלי הוא בחינת הזיה מתמשכת וחום גבוה, כך גם בלילה שאחרי.

כך יצא שהתכניות שלנו משתנות… אנחנו בוחרים להימנע מהאזור הרטוב והלח ומחליפים אותו באזור חם ויבש – מדינת רג'סטאן.

 נחתנו בג'אייפור, אחרי שכבר הספקתי לסמן לעצמי את הרחוב בעיר, שאליו אני שואף להגיע – Thatheron ka Rasta שמשמעו – דרך הטטרות.

טטרה הוא שם התואר לחרשי מתכות רכות כמו נחושת, פליז ובדיל. משתמשים בתואר הזה במדינת רג'סטאן ובמדינות אחרות, כאשר באזורים אחרים בהודו, השם משתנה אך עדיין מתאר את אותו בעל מלאכה. לדוגמה, במדינת גוג'ארט שם התואר הוא Kansara.

פריטים לשימוש יומיומי. קערות למים ובישול. מגשים ליצירת צ'פאטי. תמונה משלהי המאה ה19
צילום: Jaipur Virasat Foundation

 

אחרי יומיים של נחיתה אני סולל את דרכי לרחוב המיוחל בליווי אשתי ו-Veejay, חבר הודי שרכשנו בגסטהאוס שלנו.

הוא נדלק על הרעיון, כשסיפרתי לו לאן מועדות פניי והחליט שהוא גם רוצה לפגוש את הנפשות הפועלות וגם לשמש לנו כמתורגמן. בדיעבד, הוא הודה לנו על החוויה של לפגוש עוד רובד שהוא לא היה מודע אליו, בעיר בה חי את מרבית חייו.

 

במתחם המלאכה

הגענו קצת לפני צהריים. ממרחק, שמענו את הלמות הפטישים במתכת – צליל שממגנט אותך להתקרב אליו.

לקחנו את הפנייה האחרונה למה שנראה יותר כמו סמטה מאשר רחוב, בו ישבו בעלי מלאכה בחנויות קטנות וחשוכות הפונות לרחוב – חלקם עבדו ממש ברחוב וחלקם בחללים פנימיים. המראה היה דל יותר משדמיינתי. מתוך עשרות בתים, ראינו שלוש או ארבע חנויות פעילות, עם בעלי מלאכה שעובדים ומייצרים חפצים שונים. המלאכה הולכת ונעלמת.

נעמדנו ליד אחת החנויות ופשוט בהינו בצמד בעלי מלאכה, ואני התרגשתי כמו ילד על המציאה.

העיר ג'אייפור, הוקמה כעיר הבירה של אחת הנסיכויות האזוריות במאה ה18, וכחלק מהמהלך הרחב של ההקמה, המלך דאז הזמין בעלי מלאכה מתחומים שונים לבוא ולהשתקע בתחום העיר החדשה. תפקידם של הטטרה, היה לייצר חפצים לשימוש יומיומי –  כגון כדי מים וקערות לצ'פאטי – וכן תשמישי פולחן. בעלי המלאכה שאני פגשתי, לא עסקו בעיצוב כלל, אלא רק בייצור של פריטים מוכרים, במידות וגדלים ידועים מראש.

העבודה שראיתי מולי באותו יום, הרגישה שלקוחה מהעולם העתיק. עם כלים פשוטים – רובם פטישים מעץ ומתכת בעבודה עם רגליים יחפות בישיבה על הרצפה וללא שום כלים חשמליים.

 

 

מגש עם כלים לארוחה הודית טיפוסית. כוסות למים וקעריות לרטבים השונים

כד גדול לחלב. ניתן לראות כאלה תלויים על האופנועים של מחלקי החלב האיזוריים.

 

אחרי כמה דקות של התבוננות שקטה, ביקשתי מחברנו שיפנה למי שנראה כמו הבוס. הוזמנו להיכנס פנימה ל"חנות", שם מצאנו עוד בעלי מלאכה, כל אחד עושה משהו קצת אחר בטכניקה קצת שונה.

גיליתי שהעבודה שלהם כיום היא בעיקר עם פליז (סגסוגת המכילה שילוב של נחושת ואבץ), אולי לאור העובדה שהנחושת פשוט יקרה מדי עבור השוק המקומי? זאת לא הצלחתי להבין.

 

הסוחרים מרוויחים על חשבון בעלי המלאכה

בעלי המלאכה אינם מוכרים כאמנים. משלמים להם עבור התפוקה שהם מייצרים (Labour), כך שהימים שלהם מאוד ארוכים והשכר זעום. המערכת בנויה בצורה כזאת, שהסוחרים קונים את חומר הגלם, מספקים אותו לבעלי המלאכה והם, בתורם, מחזירים את המוצר המוגמר לסוחר  – שעושה רווח של מאות אחוזים על אותם מוצרים שהגיעו אליו.

הניסיון של בעלי המלאכה להקים חנויות משלהם, נתקל בהתנגדויות של מאפיונרים הנשלחים ע״י הסוחרים שלא מוכנים לוותר על הרווח הנקי שלהם.

זה מקומם! במיוחד לאור העובדה שאותם בעלי מלאכה ומשפחותיהם חיים בעוני מחפיר.

לאור ההיצע הזול של כלי אלומיניום לבית ולמטבח, מעטים מאוד האנשים בהודו שקונים כלי בית מנחושת בעבודת יד. לכן, רוב העבודה היום של בעלי המלאכה, מיועדת עבור מקדשים.

 

כאן הם עובדים על אורנמנט בשני חלקים שבהמשך ירותכו אחד לשני וירכיבו מעין "פאלוס" לפולחן.

אחרי שכל השלבים כבר בוצעו והקערה רוקעה, לוקחים מעין נייר שיוף טבול במשחת תמרהינד, מניחים את הידיים על 2 מוטות לייצוב ומתחילים לנענע ימינה ושמאלה ! האיש בתמונה בסביבות גיל 50 עם מבנה גוף די מלא, אבל ברגע שהתחיל את "מחול ההברקה" נראה כמו נער !

 

גיליתי במהלך שיטוטיי באינטרנט, שיש מספר קבוצות אמנים שעשו שיתופי פעולה עם בעלי המלאכה המקומיים ויחד יצרו פריטים מעוצבים יפהפיים, שמכניסים לבעלי המלאכה רווח נקי גדול יותר מאשר רק זמן העבודה שלהם.

כמו לדוגמה סטודיו Anantaya.

המוצרים שבעלי המלאכה מייצרים בדר"כ, הם מוצרים מסורתיים שקיימים מזה דורות.

שבתי אל הבוס שישב בחוץ, וניסיתי לתאם זמן בו אוכל לבוא וללמוד ממנו, דרך פרויקט קטן של יצירת קערה מרוקעת מנחושת. הוא לא שש לרעיון כלל וכלל. עצם הנוכחות שלנו שם הפריעה לו, למרות שהסביר לנו פנים בתחילה. כל דקה ביום שלו גדושה בעבודה, במציאות כלכלית של הישרדות ואין לו ממש זמן לזרים שמוצאים רומנטיקה בעבודתו.

בסופו של דבר, הצלחתי בעזרת חברנו המתורגמן לתאם זמן לימוד. סיכמנו שאשלם לו 2000 רופי ליום עבודה משותף (כמעט פי 2.5 מהשכר היומי שהוא עושה בדר"כ). היה לי חשוב שעבורם זה יהיה משתלם וכדאי.

בימים הבאים, לא הצלחתי לקיים איתו את המפגש מכל מיני סיבות ותירוצים. בהתחלה הוא היה בלוויה של אחד מחבריו ולאחר מכן עסוק מדי. נראה לי שהרעיון הזה של ללמד/להדגים לאיש זר את המלאכה שלו זה משהו חדשני מדי עבורו ולא הרגיש מספיק בטוח, למרות שבפשט זה מאוד משתלם כלכלית…

 

כך הבריז לי הראשון.

 

המשך יבוא…