מלכה אירני (31) היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה ועוסקת בתחום ניהול פרויקטים בעולם הטקסטיל. מלכה גדלה בקריות וכשסיימה את שירותה בצבא, לא נסעה כמו כולם להודו, למרות שהיתה מודעת לתרבות ההודית ואף הכירה סרטים הודיים ושמות של שחקנים הודיים מבית הוריה. אז כיצד הגיעה מלכה לחיות בהודו עם בעל הודי ולגדל שם את משפחתה? להלן סיפורה המרתק והייחודי של מלכה...
נכתב על ידי: טל אהרוני
מתי היה המפגש הראשון שלך עם הודו?
מלכה: "במהלך התואר הראשון שלי התקבלתי לעבודה שהצריכה רילוקיישן לסרי לנקה. חייתי בסרי לנקה 4 שנים ומכיוון שיש שם ימי חג וחופשות רבות, ניצלתי את אחת החופשות לטיול בהודו ויצאתי למסע של 16 ימים בתת היבשת ההודית. נחתתי לבדי בדלהי והמראה הראשון שראיתי היה מראה של איש הודי רזה, רוכב על אופניים ומרכיב מאחור קוף… הבנתי שאני בהודו ושהמסע יוצא לדרכו. טיילתי בדלהי, אגרה, פושקר, רג’אסטן ועוד. אחרי הטיול הזה, בו התאהבתי כמובן בהודו, הגעתי עוד מספר פעמים".
מלכה נשואה כיום לברהם אירני (43), בעל תואר ראשון בתחום מנהל ומסחר העוסק בתחום ניהול בקרת איכות בתחום הטקסטיל. לבני הזוג שני ילדים תאומים בני כשנה – בת (הומאיי) ובן (בן ארי).
כיצד פגשת את בעלך?
מלכה: "בסרי לנקה חייתי ועבדתי בעיר קולומבו. אחרי הטיול בהודו כל מה שהיה קשור להודו סיקרן וריתק אותי. לאחר שנתיים וחצי בעבודה הגיע למשרד מנהל חדש מהודו והמפגש איתו שינה את חיי… המנהל היה לא אחר מברהם שהפך לימים לבעלי. חודשיים לאחר הגעתו יצאנו לטיול השנתי מהמשרד לעיר בשם דמבולה הנמצאת במרחק של 5-6 שעות מקולומבו. ברהם ואני החלטנו לנסוע עם הרכב שלי ובמשך 12 שעות של נסיעה הלוך ושוב למדנו להכיר אחד את השני. בנסיעה גיליתי שברהם מחפש מקום מגורים והצעתי לו לגור איתי. לאחר שנה שבמהלכה ביקרנו את המשפחות שלנו בישראל ובהודו נישאנו בסרי לנקה. בתום חוזה העבודה החלטנו לנסות ולגור בישראל".
איך היו החיים בישראל?
מלכה: "גרנו כשנתיים בישראל וההסתגלות לא הייתה קלה לשנינו. ברהם לא דיבר עברית, התמודד עם קשיים במציאת עבודה, וגם העובדה שענף הטקסטיל עבר מישראל לאסיה לא סייעה. תקופה ארוכה התלבטנו האם אכן עלינו להישאר בישראל או לעבור להודו. באופן מפתיע, בעוד שאני כל הזמן דחפתי לכיוון של מגורים בהודו, ברהם התאהב בישראל ורצה להישאר בארץ. בסוף הגורל הכריע… בספטמבר 2010 ברהם קיבל שיחת טלפון בהולה שאביו, שכבר 3 חודשים שוכב בבית חולים, נמצא במצב קשה ושכדאי שהוא יגיע מיד להודו. קנינו כרטיס הלוך ושוב לברהם ולבן ארי שהצטרף אליו אבל לאחר מספר ימים החלטנו שגם אני והומאי נצטרף. תוך חודשיים לא קלים, של געגועים וקשיים של פיצול המשפחה התאחדנו כולנו במומבאיי".
כיצד מתנהלים החיים שלכם במומבאיי?
מלכה: "החיים לא פשוטים אך בהחלט מרתקים. חשוב לנו מאוד לשמור על קשר עם היהדות ועם ישראל. בכל יום שישי אנו משתדלים להגיע לבית חב"ד על מנת שהילדים ישמעו את השפה העברית, ישחקו עם בת הרב, ישמעו קידוש, יכירו את החגים היהודיים ויטעמו מאכלים ישראליים. גם לנו חשוב להיות בבית חב"ד על מנת להכיר את הקהילה הישראלית והיהודית במומבאיי לשם יצירת רשת חברתית. הודו היא כמובן שונה מאוד מישראל במובנים רבים, למשל בנושאים כמו תחבורה, בריאות וחינוך לילדים.
תחבורה – שנינו רוכבים על אופנוע כאשר אנו יוצאים לסידורים בעיר, אך כשאנו עם הילדים אנו נוהגים ברכב. בהודו אין מודעות לסכנות על הכביש וממשלת הודו לא מחייבת להושיב פעוטות בכסא בטיחות (אנו דאגנו להביא כיסאות מהארץ…). בנוסף, על פי החוק בהודו רק הנוהג חייב קסדה ואילו הרוכב איתו לא צריך לחבוש קסדה. זה כמובן מסוכן מאוד. המראה של משפחה שלמה על אופנוע הוא לא מראה נדיר בהודו…
בריאות – מערכת הבריאות בהודו שונה מאוד מאשר בישראל. אין בהודו פיקוח על שכר הרופאים ויש הרבה סיפורים בעיתונים על שרלטנים שמעידים על עצמם שהם רופאים ונותנים טיפול למטופלים. לאחר גיל חצי שנה התאומים החלו לחלות הרבה והמרדף אחרי רופא טוב הוא עדיין קשה. הודים מדת מסוימת אוהבים ללכת לרופא מאותה דת (למשל הפרסים בהודו ילכו לרופא פרסי). הרגשת הביקור אצל הרופא היא הרגשה של אזור תעשייה… כל כך הרבה מטופלים שממתינים להיכנס לרופא בחדר ההמתנה וכל מטופל נכנס לחמש דקות ויוצא עם מרשם. הרופא נחשב לסמכות יודעת כל ואנשים לא מעיזים לשאול שאלות. בביקור הראשון אצל הרופא התחלתי לשאול שאלות ועוזרת הרופא אמרה לי שהם לא יכולים לענות מכיוון שיש מטופלים שממתינים, אך הרופא יצא להגנתי ואמר שאני חדשה ולא מכירה את המערכת וענה על שאלותיי בסבלנות. רופאים אחרים היו פחות נחמדים ולפעמים אפילו העלו את מחיר הטיפול בעקבות השאלות שלנו… בנוסף, אין בית מרקחת צמוד למרפאה ובבתי המרקחת מוכרים גם קולה ומצרכי מזון. על מנת לקנות תרופה בהודו אין צורך במרשם רופא. ביטוח בריאות בהודו מכסה רק אם אדם מאושפז בבית חולים יותר מיממה. את כל ההתלבטויות שלי בקשר לרפואת ילדים אני פותרת רק לאחר שאני קוראת ובודקת באינטרנט ומתייעצת עם רופאים מהארץ.
חינוך – נשים רבות פותחות בבתים שלהן גני ילדים ואין כל צורך ברישיון. הייתי בשני מקומות כאלה ויצאתי מזועזעת… נכנסתי לבית של אישה שהפעילה גן בביתה. בחדר המגורים ישבו על הרצפה 5 ילדים מעל גיל שנתיים ואחד מהם ישב על סיר לעיניי כולם ועשה את צרכיו במשך 40 דקות שהייתי שם… חזרתי הביתה ומיד אמרתי לבעלי שאני לא שולחת את התינוקות לגנים שכאלה ושעדיף שיהיו עם מטפלת בבית. בסופו של דבר מצאתי גן ילדים בסגנון הודי שיש בו עוד שני ילדים ישראלים ובחודש יוני התאומים כנראה ילכו לשם. מוצרי תינוקות (למשל מגבונים) מאוד יקרים במומבאיי ואם המוצרים לא יקרים אז קשה להשיג אותם. אני מבקשת מישראלים שמגיעים אלינו שיביאו לנו מוצרים מישראל".
באילו הבדלים תרבותיים בין הודו לישראל נתקלת?
מלכה: "יש לא מעט הבדלים מעניינים, למשל – הודים ממוצא פרסי לא מתקרבים לאישה אחרי לידה, הוצאת עין הרע מילדים (ואמונות נוספות נגד עין הרע), מסיבת יום הולדת של גיל שנה מאוד חשובה ויש כמובן את כל עניין המעמדות. ההודים מאוד אוהבים תאומים וכאשר אנו מסתובבים עם עגלת התאומים בעיר המבטים אלינו הם מסבירי פנים. כשאנו חוזרים הביתה העוזרת שלנו מיד מסירה מהם עין הרע – לוקחת ביצה מסובבת על ראשם ושוברת… כאשר הילדים חולים, מצוננים או משתעלים ההודים מאמינים שהמחלה הגיעה בגלל עין הרע ולכן שוב עושים טקס קל של שבירת ביצה. גם יום ההולדת של גיל שנה לילדים הוא מאוד חשוב בהודו ומצפים מהורים שיעשו הפקה גדולה לקרובים ומשפחה .גם כל עניין התפילה והמקדשים הוא בולט. כאשר הבת של עוזרת הבית שלנו היתה חולה היא לקחה אותה למקדש להתפלל שתבריא. זו לא ממש צורת המחשבה שלי… לקח לי הרבה זמן להתאים את עצמי לגישות השונות הללו ולהבדלי התרבויות, אבל עובדה שבעוד חודש התאומים שלי חוגגים שנה, אז כנהוג בהודו, נערוך חגיגה גדולה במסעדה".
החיים בהודו הם בהחלט מרתקים, מאתגרים ולא פשוטים, אך נראה כי מלכה, ברהם, הומאיי ובן ארי הצליחו לגשר על פערי התרבויות בין ישראל והודו ולבנות לעצמם חיים מלאים ומספקים במקום בו רוב הישראלים הם טיילים של אחרי הצבא. האם תחזור המשפחה ביום מין הימים לחיות בישראל? ימים יגידו…
