פעם הודי אחד שאל אותי - כמה ישראלים יש?
בערך שבעה מיליון עניתי.
לא, הוא חייך, לא בהוד (אלכס צ'רניאק)
ועוד סיפור אחד לפני שנתחיל: כשהייתי בשנת השירות, לפני כל הצבעה במליאת הקבוצה היה מציע לי נעם, חבר טוב- "בוא נעשה רעש של רוב".
הספרות האנתרופולוגית אוהבת לתת במה לזרם המרכזי (למשל הספר "הודו תאהב אותי") של המטיילים הישראלים בהודו, ושמות רבים ניתנו לו (כמו "שביל החומוס", מטיילי גל, משרצות ישראלים ועוד) אך ברור שאי אפשר לצייר את הפרופיל של המטייל הישראלי בהודו במשיכת מכחול אחת. פעמים רבות מצאתי את עצמי מצטדק ומסביר לתיירים זרים שיש גם "ישראלים אחרים", ואף זכורות לי שיחות סלון רבות בהן ניסיתי להפנות את הזרקור לסוג המטיילים האחר. אך דווקא הפעם אנסה להתייחס לתופעה הרחבה יותר ואנסה להשאיר את השוליים (שאני ככל הנראה משתייך אליהם) בשוליים.
אני לא זוכר מי מהם, אבל אחד הפסיכולוגים המודרניים טען שאפשר ללמוד הרבה על אדם כשמעמידים את הדימוי העצמי שלו מול המציאות. אולי זה מה שאני מכוון אליו.
"רעש של רוב"
בחודשים האחרונים עסקתי הרבה בנושא ויזות התייר להודו. בשיחות רבות שלי עם אנשים עלה מרמור רב לגבי קיצור ויזת התייר לחצי שנה, מה שמפליא הוא לא המרמור (אחרי הכל גם אני אוהב את הודו ורוצה את האופציה לטייל בה כמה שיותר זמן) אלא מחשבות הרדיפה שנלוו אליו, והביטחון המלא כי הצעד הזה ננקט במכוון כלפי ישראלים. הדימוי העצמי שלנו גבוה עד כדי כך, שאנשים רבים שדיברתי איתם היו משוכנעים שההודים פועלים כנגד עצמם. הרי התיירות הישראלית להודו היא כל כך משמעותית ופגיעה בה תפגע קשות בכלכלה של הודו. היו אף שהציעו שנפנה לשגרירות ונסביר להודים שהם עושים טעות קשה. רבות דובר גם על מעורבות של שרי ממשלה שונים ועל שיתופי פעולה סודיים בין ממשלתיים למניעת תיירות סמים ישראלית ועוד (כמובן שאלה אגדות לא מבוססות, אך קצרה היריעה מלהרחיב על המהלך ההודי של שינוי ויזת התייר). מה שמעניין הוא לא מידת הנכונות של המחשבות הללו (ברור שכלכלה ענקית כמו של הודו לא תדוגדג גם אם תישלל מישראלים הזכות לויזת תייר) אלא עצם הקיום שלהן.
מאיפה זה בא? האם האתנוצנטריות הזאת נובעת מהיהדות שלנו? או אולי מהישראליות? אם כל הסיפור הזה מלמד אותנו שישראלים רק רגילים לראות ולחפש ישראלים אחרים בחו"ל, ושהאטנוצנטריות מובנית עמוק בשורשי הדת שלנו (עם סגולה, העם הנבחר וכו’) הרי לא למדנו שום דבר חדש. אבל אני חושב שאפשר ללמוד משהו עמוק יותר. לא ייתכן שזה מסתכם בקלישאות, מה תפקידה של החוויה בכל הסיפור הזה? אני ממשיך לחפש.
"אם אי אפשר למצוא את התשובה במחקר כמותי מנסים באיכותני", לימדה אותי אחותי הבכורה. כלומר אם לא מצאתי אותה במושגים הכלליים שאני מכיר אז אנסה לחפש אותה בחוויה האישית שלי, אולי ימצא כאן קצה חוט ששווה למשוך בו.
ניסיון ראשון – אני הגעתי להודו אחרי הצבא, שלישי במשפחתי אחרי ששתי אחיותיי כבר הספיקו לבקר בתת היבשת פעמיים. ואחריי, אחי הקטן הספיק לבקר שם פעמיים. אינדוקציה – יש לנו הרבה מאוד מכרים ומשפחה שהיו ומתכננים להיות בהודו – נוצרת תפיסה שכל ישראלי שני קשור איכשהו להודו כלומר יש הרבה ישראלים בהודו.
ניסיון שני – כשהייתי בהודו, אפילו במקומות נידחים פגשתי ישראלים. כשאחי ואחיותיי היו בהודו וגם חברי הם טיילו לרוב עם ישראלים, אמנם גם עם בני לאומים אחרים אבל לרוב עם ישראלים. אנחנו מאוד שונים אחד מהשני, אחי עשה טיול קלאסי של "שביל החומוס" ואני למשל עשיתי טיול לא בעונה ולא על המפה. עדיין שנינו טיילנו לרוב עם בני ארצנו. אינדוקציה – מי שמטייל בהודו זה בעיקר ישראלים, תיירים ממדינות אחרות אולי מגיעים אבל בעיקר לזמן קצר יותר ומטיילים בעיקר בצורה מאורגנת ו"תיירית יותר" – נוצרת תפיסה שמי שזקוק לויזה ארוכה זה בעיקר ישראלים וקיצור שלה פוגע בעיקר בנו + נוצרת תפיסה שלתיירות הישראלית משקל כבד בתיירות ההודית, לפחות לאורך זמן.
[מאמר מוסגר: חשוב לי להגיד שהתפיסות האלה היו מנת חלקי ונגזרו מחויות שלי אבל משיחות רבות והכרות עם אנשים רבים, אני יכול להעיד שהן תפיסות רווחות ושהן מנת חלקם של רבים ממכריי. כבר יצא לי לשמוע משפטים כמו "ישראלי בעצם כבר כבשה את הודו" ו "הודו היא בעצם קולוניה של ישראל" שכמובן שנאמרו בהומור אך מייצגים משהו את התפיסה הרווחת. חשוב גם לציין שאני מודע לגורמים האחרים ולתובנות אחרות שיכולות לצמוח מהחוויות האלה (כמו חוויית האיחוד של ישראלים בכל מקום בעולם) אבל לא בהם ובהן אני רוצה לעסוק כאן.]
"לא, הוא חייך, לא בהודו"
עכשיו נעמיד את התפיסות מול המציאות: אז כמה תיירים ישראלים באמת מגיעים להודו ומה המשקל שהם מהוים מסך התיירים?
בשנים 2006 עד 2009 נכנסו להודו בממוצע 43,400 ישראלים (עם ויזת תייר) בשנה (לא כולל כמה ישראלים שהשתמשו בדרכון הזר שברשותם כדי להוציא ויזה, אך זה נתון זניח).
היוונו כ- 0.875% מכלל התיירים שנכנסו להוד בשנה בממוצע. פחות מאחוז! ממש מעט, ממש הקצה של הקצת. אבל הקצת הזה חושב שהוא מפלצת, למה? ואיפה זה שם אותי מול התפיסות שגזרתי קודם?
מול הראשונה – נכון, יש הרבה ישראלים בהודו, אבל אין הרבה ישראלים באופן כללי, כך שה"הרבה" תופס רק בארץ. ביחס לארץ המספרים האלה הם כבירים, תוך שלוש שנים עברנו את ה100 אלף, ממש משקל קריטי בארץ. אבל הארץ הזאת היא קטנטונת, פחות מכפר קטן במדינת אוטאר פרדש למשל.
מול השנייה – "טעית, נסה שנית", לגויים יש הרבה עניין בהודו והם מטיילים בה בהמוניהם. באופן מפתיע אך לא כל כך מפתיע כמות התיירים הגדולה ביותר שמגיעה להודו היא מארה"ב (שדרך אגב אזרחיה יכולים להוציא ויזת תייר לעשר שנים, הקנאה מחלחלת…). בשנת 2008 למשל, הגיעו להודו מעל 800 אלף אמריקאים, שהיוו קצת יותר מ 15% מכלל התיירות להודו באותה שנה. אם נמשיך בקצב הנוכחי (מה שבפועל לא קורה כיוון שיש ירידה מדאיגה במספר הישראלים הנוסעים להודו, ממוצע של 7.5% בשנה) ייקחו לנו 20 שנים לייצר כמות תיירים שכזו.
האם לא היה אפשר לנחש את זה גם מבלי להסתכל על הנתונים? אולי, אבל קיימת הנטייה, ובעיקר אצל עמי סגולה, לחשוב שאנחנו קצת יותר גבוהים, קצת יותר יפים, או קצת יותר חשובים ממה שאנחנו באמת…