שאלה: לורה, הבנתי ממך ממה שסיפרת לי מקודם זה שאת מתנדבת בהודו. האם תוכלי לספר לי קצת על הארגון שבו את מתנדבת ועל הקשר בין הארגונים השונים של ההתנדבויות?
תשובה: יש אצלנו מספר ארגונים דניים התנדבותיים שבאים במגע עם ארגון הודי התנדבותי- FSL. כשהגענו להתנדב בהודו השבוע הראשון הוקדש להכרת המתנדבים מהמדינות האירופאיות השונות. בשבוע הזה הכינו אותנו גם למפגש עם המשפחות ההודיות. אחרי השבוע התפצלנו כל אחד ואחד ליעדו. פעם בחודש כל המתנדבים נפגשים ודנים בחודש שחוו במהלך ההתנדבות.
שאלה: למשך כמה זמן אתן מתכוונות להתנדב וכמה זמן כבר עבר?
תשובה: (גאיה): יש לי עבודה שמחכה לי באיטליה ולכן אני מתנדבת רק לחודשיים. אבל אחרים נשארים ארבעה, שמונה או אפילו שניים עשר חודשים. זה גם תלוי בקשר שבין הארגון שממנו נשלחת לבין ה- FSL, הארגון ההתנדבותי ההודי הראשי.
(אמנדה): אני ולורה תכננו טיול של חמישה חודשים. חודש אחד נועד עבור קורס ההכרות של פרויקט ההתנדבות, שלושה חודשים נועדו להתנדבות עצמה (שמתוכם עברו כבר חודשיים) והחודש האחרון נועד בשביל לטייל, כך שיש לנו שלושה מסעות שונים בטיול אחד!
שאלה: שילמתן בעבור הכרטיס טיסה שלכן?
תשובה: כן, שילמנו בעבור הכול.
שאלה: למה באתן להתנדב? רוב האנשים פשוט באים להודו כדי להסתלבט, למה לעבוד בשביל מישהו אחר?
תשובה: (אמנדה): אני רוצה טיול שיגרום לי להרגיש שאני עושה משהו, אני רוצה משהו שיגרום לי להתרגש, אני לא מחפשת רק הנאה.
(גאיה): אני בשנה השלישית של לימודיי באוניברסיטה ופרויקט ההתנדבות הוא חלק מחובות החוג. הרוב בוחרים להתנדב באיטליה, זה יותר נוח, זול ומהיר. אבל אני לא רציתי להתנדב באירופה, רציתי להתנדב במקום שונה לחלוטין, משהו כמו הודו. יש משהו קסום במפגש עם המשפחה ההודית, שבו הם מנסים להסביר לי על חייהם ואני מנסה להסביר להם על חיי.
(לורה): כאשר אתה מתנדב אתה מקבל המון ניסיון מעשי.
שאלה: איך היום שלכן נראה?
תשובה: (לורה): אנחנו גרים אצל משפחה מארחת. אנחנו יותר בנות מזל, אנחנו קמות רק ב- 7:30 יש כאלו שקמים ב- 6:00. אין ברירה ואנחנו חייבות להסתגל, אחרי הכול מדובר בעבודה ולא בחופשה. גם קיים קושי לתקשר עם צוות העובדים בבתי הספר וגם עם הארגון ההתנדבותי FSL. הם לוקחים את הזמן שלהם וזה מפריע לנו במתן העזרה שאנו רוצות להעניק להם. אבל אין ברירה צריך להסתגל וזה בהחלט מאתגר.
(אמנדה): בבוקר ההודית המארחת מגישה לנו קפה ואז יש לנו בעצם שעה שאנחנו לא עושות כלום חוץ מלהתקלח ולאכול.
(לורה): אנו גרות בבית קטן ועומד לרשותנו רק חדר אחד שאין לו דלת ככה שאנחנו לא יכולות להדליק אור בשעות הלילה אם אנו רוצות למשל לקרוא ספר. הכיבוי אורות זה בשעה 21:30 וכבר בשעה 22:00 כולם הולכים לישון, כי לפעמים המארחים שלנו קמים ב- 4:00 בבוקר כי בשעה הזאת יש זרם של מים והמארחים צריכים לאסוף אותו בדליים על מנת שנוכל להתקלח ועל מנת שיהיה לנו אוכל לאכול. אבל לנו יש משפחה מארחת נחמדה. משפחות מארחות אחרות הן יותר שתלטניות וכול הזמן אומרות למתנדבים מה לעשות ומה לא לעשות. במיוחד אם את בת, אז בהודו מתייחסים אל הבנות בצורה יותר שתלטנית. כמו למשל להגיד לבנות איך להתלבש. בסך הכול צריך לכבד את חוקי המקום ולכסות אזורים בגוף כמו הברכיים והכתפיים. אבל המשפחה שלי היא פחות או יותר נחמדה, אצל גאיה המצב היה קצת אחרת.
(גאיה): אצלי המצב היה קצת שונה. אני גרתי בכפר קטן קטן שנקרא: Gangavati, שהוא בעצם נמצא בשום מקום. הבית שבו גרה המשפחה המארחת הייתה קרובה לשכונת עוני. בגלל זה המשפחה המארחת לא נתנה לי לצאת מהבית, במיוחד בלילה ותמיד מישהו מהמשפחה ליווה אותי, גם אם רק הייתי צריכה ללכת לאינטרנט. הגבלה נוספת הייתה פרטיות, ליתר דיוק חוסר פרטיות. גרנו בבית של שני חדרים בלבד, וכמובן שחדר אחד הוא אמבטיה בעבור כל המשפחה. גם הייתי צריכה לחלוק מיטה עם האם המאחרת שהיא תמיד הייתה מתעוררת בשעה חמש בבוקר וכמובן שגם אני הייתי קמה בחמש בבוקר ובנוסף היא תמיד הייתה שואלת אותי אם אני ערה?? אבל חוץ מזה המשפחה המארחת דווקא הייתה די בסדר, היה להם ראש די פתוח.
אני מלמדת בשכונות העוני. כעיקרון אני מלמדת אנגלית, אבל בגלל שאני מלמדת בשכונות עוני ובשכונות עוני מלמדים אותך קודם כל לחשוב על עצמך, אז החלטתי שאעביר שיעורים שבהם התלמידים יצטרכו להיעזר זה בזה.
בבית הספר שבו אני מלמדת יש בדיוק שתי כיתות. כיתה אחת היא בעבור ילדים בני שלוש עד חמש ובכיתה השנייה היא בעבור ילדים בגילאים שש עד חמש עשרה. אני מלמדת את הילדים הגדולים יותר. לרוב המורים אינם מתייחסים כל כך לילדים היותר קטנים בכיתה שבה הם מלמדים, אבל אני משתדלת שלא לעשות כך. אבל הדבר שהיה לי הכי קשה איתו הוא שחלק משיטת החינוך היא להכות את הילד. אפילו מלמדים אותך את זה כאשר אתה הופך למורה. זה היה ממש קשה עבורי בשבועיים הראשוניים כשהתחלתי את התנדבותי כמורה אבל לבסוף הבנתי שאפשר לשנות את הגישה של החינוך על ידי כך שניסתי להדגים שעדיף לאתגר את התלמיד במקום להכותו.
שאלה: למה לתלמידים אין מוטיבציה ללמוד?
תשובה: חלק מהילדים בגיל שלוש עשרה החליטו שהם לא יעשו שימוש בידע שאותו הם רוכשים בבתי הספר ולפיכך הם החליטו להפסיק להביע עניין בלימודים.
שאלה: מה כן ייתן להם את המוטיבציה? האם אולי משחקים? אולי הרצון להיות אנשי עסקים?
תשובה: אנחנו עושות איתם הרבה דברים, אבל יש להם חלומות שונים מהחלומות של הילדים האירופאיים. אם תשאל ילד אירופאי מה הוא רוצה לעשות כשהוא יהיה גדול הוא ישיב לך שהוא רוצה להיות שחקן כדורגל, אסטרונאוט או סופר סטאר. אבל פה הילדים רוצים להיות רופאים, מהנדסים, מורים, משהו שמרווחים בו טוב. אנחנו עובדות עם ילדים משכונות עוני, ככה שאנחנו לא רק מלמדות אותם מקצועות שונים אלא למעשה גם מהוות מודל לדוגמא עבורם. זה ממש כיף לעבוד עם הילדים האלה ואנחנו אפילו עוד לא מלמדות אותם תקופה ארוכה.
שאלה: אתן משחקות איתם?
תשובה: כן אנחנו משחקות איתם כל מיני משחקים, אנחנו משחקות איתם גם משחקים חינוכיים. כך למשל לימדנו אותם איך להציג את עצמם. הפכנו את זה למשחק. ביקשנו מהם להגיד את שמם וגילם ולענות על מספר שאלות נוספות והם ממש נהנו מהמשחק וממש נהנו להציג את עצמם אחד בפני השני. עשינו להם גם משחק עם חיות וצבעים. אנחנו חייבות לעשות את הלימודים מעניינים עבורם, כי ילדים בשכונות עוני אינם באים לבית הספר אם לא בא להם ולפיכך אנחנו רוצות להפוך את החווית הלימוד לכמה שיותר מעניינת וכיפית עבורם.
שאלה: ולהורים לא איכפת שהילדים שלהם לא מגיעים לבית הספר?
תשובה: להורים לא איכפת בכלל. ניסנו לארגן כמה ימי ערבים להורים אבל אף אחד לא הגיע. מה שכן שמנו לב שכאשר הפכנו את השיעורים שלנו ליותר חווייתיים ומעניינים אז יותר תלמידים הגיעו, והיינו ממש מרוצות מכך.
שאלה: מה נראה לכן שהייתה ההשפעה שלכן על הילדים?
תשובה: (אמנדה): הדבר החשוב ביותר הוא להראות לידים שאיכפת לך מהם, זו ההשפעה הכי גדולה שאתה יכול לעשות בעבור ילד משכונת עוני. אם תלמד אותם מילה אחת יותר או מילה אחת פחות זה הרבה פחות חשוב מאשר לשאול את הילד לשמו ולשאול אותו על מחשבותיו.
שאלה: ואיך ההתנדבות השפיעה עליכן?
תשובה: אין ספק שמדובר באתגר. עבדתי בגן ילדים בדנמרק במשך חצי שנה ושם אתה שומר על כל צעד וצעד של הילד. פה בגלל שהילדים גדלו בשכונות עוני הם נורא דואגים לעצמם, ככה שזה משנה את כל נקודת ההשקפה שלך.
(לורה): מפליא אותי פה איך התקרבתי ונקשרתי אל התלמידים פה. בסך הכול מדובר בכיתות קטנות, ככה שאני מלמדת רק 14 תלמידים, כך שאני מכירה את כל אחד ואחד מהם ומכירה את שאיפותיהם. חשבתי שאני רק הולכת ללמד אבל למעשה כל כך נקשרתי אל התלמידים ככה שמורים אחרים שואלים אותי איך הצלחתי לקשור קשר כה חזק עם התלמידים. השבתי להם שקודם כל אין אני מכה את התלמידים כך שהם חשים מוגנים ובטוחים יותר בבית הספר. אני גם חושבת שזו גם אחת מהמטרות שלי בתור מתנדבת לא רק ללמד את התלמידים אלא גם ללמד את המורים שאפשר ללמד בצורה אחרת.
שאלה: האם ההורים שלכם אהבו את הרעיון שאתן באות להודו להתנדב?
תשובה: ההורים שלי דווקא התלהבו ותמכו אבל אנשים אחרים כמו למשל המרצים שלי שאלו אותי למה אני רוצה דווקא להודו כשאני יכולה להישאר פה ולהתנדב פה. אמרתי להם שאם לא אטוס עכשיו להתנדב בהודו אז זה אף פעם לא יקרה ושאני רוצה מאד לעזור וכך באמת קרה.
שאלה: איך אתן ביליתן את הסופי שבוע לכן פה? האם יש פה דברים תיירותיים לעשות?
תשובה: בסופי השבוע הייתי נפגשת עם מתנדבים אחרים באזורים יותר תיירותיים כמו למשל האמפי. מאד קשה לשתף את המשפחה המארחת בתחושות וברגשות שלי, אבל זה מאד נוח לשתף מחשבות ורגשות אלו עם שאר המתנדבים. לפיכך אנו קבענו להיפגש במקום באמצע כמו למשל האמפי.
שאלה: האם אתן יכולות לתאר חוויה שממש השפיעה אליכן? זו יכולה להיות חוויה מצחיקה או עצובה, העיקר שתהיה חוויה שהשפיעה עליכן עמוקות.
תשובה: -אני עובדת עם ילדים בעלי מוגבלויות. זה היה מאד משעשע לראות אותם שמחים לקראתי כאשר אני באתי לשחק איתם בבית הספר המיועד לילדים מוגבלים. אבל מצד שני החוויה הזו גם הייתה נורא עצובה בשבילי. אותם ילדים מחויבים ללבוש חולצה שעליה כתוב שהם ילדים מוגבלים, ככה שאם הם יוצאים מחוץ לגבולות בית הספר שלהם, הם אינם משחקים עם הילדים הנורמטיביים כי הם ילדים בעלי מוגבלויות וזה חבל כי ילד באשר הוא ילד רוצה לשחק.
-היו לי הרבה חוויות מרגשות אבל זה גם בגלל שהייתי באזור כפריים. האזוריים הכפריים מאד שונים מהערים בהודו ומי שלא היה בכפריים לא יכול לחוות את אותן חוויות מרגשות שאותן חוויתי.
– ביום האחרון שלי בבית הספר אחד התלמידים ניגש אלי ואמר לי שהוא רוצה להמשיך ללמוד ולהתקבל ללימודים. הוא סיפר לי שאחד מהמבחנים שהוא היה צריך לעבור זה הצגה עצמית. על זה בדיוק עבדנו בשיעורים שלנו. הוא אמר לי שמה שתרגלנו בכיתה עזר לו מאד ומאד התגאיתי בעצמי על כך.
שאלה: מה הייתן אומרות לאנשים שמתלבטים אם להתנדב?
תשובה: היינו אומרות: "תתנדבו, תתנדבו, תתנדבו"!!
(גאיה): כשאתה מתנדב אתה לא רק תורם לאחר אלא אתה גם תורם לעצמך. אתה מפתח קשרים קרובים עם הילדים, המשפחה והמדינה. אתה יכול ללמוד הרבה דברים חדשים וגם לשתף אחרים בדברים שלך. אתה יכול לקחת איתך חזרה הביתה את כל מה שלמדת.
(אמנדה): אני מאד ממליצה. זו הייתה חוויה מדהימה. קודם כל יוצא לך לראות איך את חיי הפשטות בהודו, אך יחד עם זאת אתה יכול לראות איך הם מאושרים. אתה יכול לראות ילדים קטנים שוטפים את הכלים, אך עדיין יש להם חיוך על הפנים. יש להם פשוט שמחת חיים טבעית. הם לא צריכים טלפוניים ניידים או בגדים חדשים על מנת להיות מאושרים. ואני חושבת שזה היה משהו מאד חשוב שהייתי צריכה להכיר בו.
(לורה): אני חושבת שהיה לי מאד קשה לתקשר עם האנשים פה. אבל הייתה בי הרגשת של שליחות למרות כל הקושי והיו לי כמה ימים ואפילו שבועות לא קלים. אבל כאשר הרגשתי שיש לי תקשורת עם האנשים פה וראיתי שהילדים שמחים, אז הרגשתי תחושה של השגיות מאד גבוהה.
שאלה: ודבר אחרון, יש לכן מסר לישראלים? הייתן רוצות לבוא לבקר בישראל?
תשובה: אני מאד רוצה לבקר בישראל. הייתי בישראל שבועיים, אבל הייתי באילת, ככה שאני מרגישה שהייתי יותר בנופשון מאשר שבאמת ראיתי מקומות בישראל. הלוואי והיה פה מתנדב ישראלי, ככה הייתי יכולה להכיר את התרבות הישראלית.
שאלה: הייתן רוצות משהו להוסיף?
תשובה: שמו של הארגון שבו אני מתנדבת הוא MS action aid ואפשר ללכת לקורסים של התנדבות אצלם ולהתחיל להיות מתנדב פעיל. גם אנחנו היינו ערב אחד בקורסים אצלם.
תודה רבה על הראיון שערכתן איתי ואני מקווה שבזכות הראיון הזה יותר ויותר אנשים יבואו להתנדב.