אמרו לה שהיא מפונקת, "סאחית" ושזה ממש לא בשבילה, אבל למרות כל הפחדים והחששות היא החליטה דווקא לקום, להלחם בכל השדים ולנסוע. ראיינו אותה מתוך גסטהאוס "שורץ חרקים", אחרי חודש של טיול תרמילאי, כשליבה- מלא באושר.
חן טרכטנברג היא- מטיילת השבוע שלנו!
מאז ומתמיד היתה לה הודו לחלום רחוק. לפני כשנה, כשהיתה בת 22 היא קיבלה מחבריה עוגת יומולדת, עם סמל של הודו, אך אלה גם ראו בה ילדה מפונקת, והפחידו אותה שהודו בכלל לא בשבילה. עם זאת, חן טרכטנברג החליטה ללכת אחרי הלב שלה ולנסוע לטיול בן חודש בהודו. לפני מספר ימים היא חזרה לטובת לימודי סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת ת״א.
למה דווקא הודו?
הודו תמיד היתה החלום הכי גדול שלי ובד בבד הפחד הכי גדול שלי. פחדתי מדברים ששמעתי וקראתי- שוד, פשע, אונס. פחדתי מהספונטניות של הודו (אני לא בחורה ״זורמת״, אני בחורה דיי מתכוננת וצפויה, כך שלחשוב על אוטובוס שנתקע לכמה שעות או מתבטל זה מאוד מלחיץ עבורי).
כשדיברתי על החלום הזה לא תמיד קיבלתי פידבקים חיוביים מהסובבים. הרבה אמרו לי ״הודו לא בשבילך״, ולכן הפחד הכי גדול שלי היה לגלות שהיא באמת לא בשבילי, שאני לא מסוגלת להכיל אותה.
בשלב מסוים ויתרתי על הודו, או החלטתי להניח אותה בצד עד שאהיה חזקה מספיק לבדוק אותה.
"אמרו לי 'הודו לא בשבילך'". תמונה שצילמה חן
אז איך קרה שקמת ונסעת?
המשכתי בעיסוקיי עד שליאור, בחורה שהכרתי דרך חברה, פנתה אלי ושאלה אם ארצה להצטרף אליה לטיול קצרצר לפני תחילת הסמסטר. היו כמה יעדים על הפרק אבל שתינו ידענו שזו הודו ואין לה מתחרה, למרות החששות שהיו לי.
העובדה שנסעתי עם מישהי שאני לא מכירה העצימה את הפחד וגם את האתגר, וכעת בסוף המסע שלי אני שמחה להגיד שחוץ מהיכרות מעמיקה עם עצמי ועם הודו, הכרתי חברה אמיתית לחיים.
"הכרתי חברה אמיתית לחיים". חן וליאור יוסף, שותפתה לטיול
ספרי על מערכת היחסים שלך עם הודו
הודו לא התיימרה להיות Happy happy joy joy – כלומר לא התיימרה להיות החופשה המושלמת וגם אני לא ניסיתי להפוך אותה לכזו. היה לי כאן התקף חרדה ואפילו רצון לחזור הביתה, אבל נשארתי. ותודה לאל שנשארתי.
דבר עוצמתי נוסף שעברתי בהודו הוא החיבור האדיר לבעלי חיים. אני לא מדברת על חיות מחמד. התאהבתי בפרות, בסוסים, בכבשים בגמלים ואפילו בחזירים. אני מאוד רגישה לבעלי חיים ובהודו אתה חי איתם, מתעורר איתם בבוקר ומטייל איתם ברחובות. בכל פעם שהיתי עדה להתנהגות לא ראויה כלפי חיה, היתי על סף בכי וברוב המקרים גם התערבתי והערתי. הרגשתי כאב אמיתי וחזק בלב. ניסיתי בעבר צמחונות אבל זה התפספס לי איפשהו בדרך. התחלתי עם זה שוב בהודו ומאוד חשוב להמשיך את זה גם בארץ.
"התאהבתי בפרות, בסוסים, בכבשים בגמלים ואפילו בחזירים". חן טרכטנברג
*מתוך קטע שכתבה חן:
"התגעגעתי להודו מבלי להיות בה בכלל.
קרנתי מאושר כשפגשתי ״עוד אחד״ שהיה בה, שסיפר, שתיאר, שהציג את זה כאפשרי.
תמיד שאלתי, תמיד רציתי, ובסרטים על הודו חלמתי שאם אעצום עיניים חזק אולי אתעורר מעברו השני של המסך ואהיה שם, אפילו רק לרגע.
ביום הולדתי ה-22 קיבלתי עוגה עם סמל של הודו. ״הודו מחכה לך״ היה רשום על גבי השוקולד.
אכזבה אפפה את כולי, ניתצה בי כאש והשתלטה עלי. ידעתי שהרי זה לא יקרה, והעוגה הזו הזכירה לי עוד משהו שאני רוצה אך לא יכולה. רוצה, אך מפחדת.
הלוואי ויום אחד זה יקרה, חשבתי לעצמי.
לא האמנתי שהיום הזה יגיע כל כך מהר; לא עברה שנה מיום הולדתי ה-22 והנה, אני כאן, כותבת מדרמסלה הקסומה, זו שהיתה מושא תשוקתי, אהבתי הבלתי ממומשת.
אני כאן כמעט שבועיים והמציאות עולה על כל דמיון.
פחדתי לגלות שטעיתי ושאחרים צדקו כשאמרו ״הודו לא בשבילך״.
פחדתי שאני אכן מפונקת מידי, מקטרת מידי, סטרילית מידי, סאחית מידי.
האמת, שאני באמת כל אלה, אבל מסתבר שזה לא עוצר בעדי מלהגשים את אחד החלומות הכי גדולים שזכיתי לחלום.
אני כאן.
הפעם לא בחלום. לא בסרט. לא בשיחה שבה מישהו אחר מספר ומחייך בגעגוע.
הפעם זו אני שמחייכת מתוך גסט האוס שורץ חרקים, עטופה בשני זוגות גרביים ושמיכת צמר מאובקת ומסריחה.
הפעם זו אני שמחייכת."