סטודנטית בהודו

כבר בצבא למדתי באוניברסיטה הפתוחה, בשביל הנפש. כשהגעתי להודו, תמיד דמיינתי איך אני יכולה בקלות לשבת עם חומר פתוח, ספרים ומחשב, מול הנוף המשגע של דרמסאללה. כבר באותו הטיול, לפני שבע שנים, היה בית קפה קבוע שהייתי מעבירה בו את הבקרים שלי אחרי תירגול היוגה.

בזמן ההתמחות והתואר, הפנטזיה שלי קיבלה חיים מחדש. אז כן, מאז שהתחלתי את ההתמחות ישבה לי הפנטזיה הזאת בראש, אבל היא הייתה נשמעת משוגעת מדי מכדי לממש אותה.
ארבעה חודשים לפני סיום ההתמחות, כשזה כבר התחיל להיות באופק, שיתפתי את אבא שלי בפנטזיה הזו, והוא אמר לי- ״אז תעשי את זה״. יום למחרת כבר קניתי כרטיס.

קניתי כרטיס בידיעה שאני חוזרת אל הודו, בפעם השנייה, והפעם בשביל ללמוד.

 

 

"נופי ההימלאיה החליפו את קירות החדר הסגור…"  צילום: אלבום אישי, נועם

אין שום דבר כיף בללמוד למבחני לשכה, זה מבחן נוראי שאין שום קשר בינו לבין הלימודים או העבודה בפועל. ידעתי שאני צריכה רק לשנס מותניים, לחשוק שיניים, ולעבור אותו בצורה הטובה ביותר. אז למה בחרתי דווקא בהודו, המקום הכי מרגיע מבחינתי, בשביל ללמוד למבחן הכי מייאש? ובכן, לא רציתי לסבול בתקופת הלמידה, רציתי שהיא תהיה נעימה לי.

מאוחר יותר, כל מי ששמע על ההחלטה הזו אמר שאני משוגעת, שזו טעות, שזה לא אפשרי ולא יעבוד. יומיים לפני הטיסה כמעט החלטתי לבטל הכל – כל הדירה שלי כבר הייתה ארוזה לקראת איחסון זמני אצל ההורים, סיימתי עבודה, עזבתי את ירושלים, העיר שכל-כך נהניתי לגור בה, הכל היה נראה כמו כאוס ורעידות אדמה של סיומים ועזיבות שהופכים אותי,
אז עכשיו גם לטוס להודו?

כל מה שאנשים אמרו לי כל התקופה הזאת התחיל לחלחל אליי…
התחלתי לכעוס על עצמי, להגיד לעצמי שזו חוסר אחריות, שזה אחד הדברים הכי חשובים שאני עושה בחיים שלי, שאני כל-כך רגילה לקחת החלטות פזיזות בלי באמת לחשוב עליהן עד הסוף אבל עכשיו פה, במקרה הזה, זה פשוט לא מתאים, ו"די כבר לחשוב שאת יודעת יותר טוב תמיד מכולם, לפעמים זה גם בסדר לעשות דברים כמו שכולם עושים".

שכבתי על הספה בסלון, כשאני הפוכה ואבודה, והרמתי טלפון לחברה, שמכירה אותי לפעמים יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי. מזל שהתקשרתי, כי היא הרגיעה אותי… היא אמרה לי שהיא יודעת שזה מה שנכון לי ויש סיבה שעשיתי את ההחלטה הזו, ושאני לא צריכה להקשיב לכל המשפטים שמורידים אותי מסביב.

אז נרגעתי, ועליתי על המטוס.

הגעתי לדרמסאללה, בחרתי לי חדר מפנק, בחרתי לי מסעדה נעימה וכיפית, ואחרי יומיים של התאקלמות התחלתי ללמוד לפי הלו״ז.

אנשים שראו אותי יושבת על שולחן נמוך מול הלפטופ מוקפת בספרים פתוחים באמצע מסעדה בהודו הסתכלו עליי כאילו נפלתי  מהירח.

כל מי שיצא לי לפתח איתו שיחת ״אז כמה זמן אתה פה ולאן אתה ממשיך״ ושמע מה בעצם אני עושה בהודו התפוצץ מצחוק, או לא האמין עד שהבין שאני רצינית, ובגדול, המשפט הכי נפוץ ששמעתי בתקופה הזו הוא שאני בעיקרון משוגעת, בעיקר מעורכי דין שעברו כבר את המבחן הזה.

אולי כולם סביבי היו סקפטים, אבל היה לי מדהים.

היה לי מרץ, עמדתי בלו״ז, הייתי מרוכזת… דווקא כשמסביבי רעש והמולה ואני עם אוזניות עם מוזיקה קלאסית באזניים. בכל פעם שנהיה מתיש כל מה שהייתי צריכה לעשות היה להרים את העיניים, ולקבל קצת חיזוק מהנוף של הרי ההימלאיה. בערבים ישבתי עם חברים שפגשתי, שחידשו לי אנרגיות וחיזקו אותי, נתנו לי עוד כוח ללמוד ביום שלמחרת.

 

 

"כל מה שהייתי צריכה לעשות היה להרים את העיניים…" צילום:אלבום אישי, נועם

חודש וחצי למדתי בהודו.
נשארתי בדראמסללה היפיפייה בכל אותה התקופה, ואת חודש הלמידה האחרון חזרתי לעשות בארץ, בבית של ההורים. אצל ההורים היה קשה ומאתגר הרבה יותר מכל מסעדה הומה בהודו, אבל זה פחות משנה כי מה שבאמת משנה הוא שתקופת הלמידה בהודו לימדה אותי שיעור חשוב –

היא לימדה אותי שלפעמים נורמות חברתיות, והדרך המקובלת לעשות דברים, הם רק הצעת הגשה – לא יותר מזה, לא פחות מזה. אני עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות, למדתי, בדרך הכי מדהימה שהייתי יכולה לעשות זאת, השתקתי את כל רעשי הסביבה ועשיתי את זה…I DID IT MY WAY.

 

I DID IT MY WAY צילום:  אלבום אישי, נועם