זוג הורים, ארבעה ילדים, שלושה חודשים ומסע אחד בהודו

דורון ונירית, החליטו באמצע החיים, יותר מעשור אחרי שכבר היו בהודו, לארוז את הילדים ולעלות על טיסה. אם לטייל בהודו כמטייל יחיד זו חוויה שאין דומה לה, לטייל בהודו כמשפחה זו בהחלט הזדמנות לעבור מסע משפחתי בין הכפרים ובין הנפש של כל אחד מבני המשפחה. זוג הורים, ארבעה ילדים, שלושה חודשים וסיפור אחד של משפחה אחת נפלאה

כתבה: נירית דביר-אטלס

ארבעה חודשים קודם לכן, 15:30 לפי שעון ישראל, נירית ודורון משוחחים ליד מכונת הכביסה –

הוא: הפרויקט נפל…

היא: לא נכון…

שקט.

היא: אז בוא ניסע, בוא נגשים חלום, יש לנו זמן.

שקט.

הוא: את יודעת מה, טוב.

אז נסענו.

סלפי חיסונים משפחתי. אלבום פרטי, נירית דביר-אטלס

זוג הורים, ארבעה ילדים, שש מוצ'ילות בגדלים שונים, עם קצת תרופות ועזרה ראשונה – ויותר מדי בגדים. יומני מסע אישיים לכל ילד, ספר קריאה לכל אחד, מסרק כינים (לא בשבילנו. לנו, אף פעם, אין כינים…).

"ארזנו את הכל ויצאנו אל שביל החומוס, לתקופה של שלושה חודשים אינטנסיביים ומרגשים. בשתיים עשרה בלילה נחתנו בדלהי ואחרי כשעה יצאנו מהשדה; דורון צועד בראש, הילדים באמצע מחזיקים ידיים ואני במאסף – דואגת שאף אחד לא ילך לאיבוד, שאף אחד לא ילך לאיבוד, שאף אחד לא ילך לאיבוד…. צועדת אחריהם עם נתון סטטיסטי בראש:

'כל 23 דקות נחטף ילד בהודו'.

ככה, עם ערימת תיקים וילדים, חרדה מהולה בהתרגשות, עלינו על המונית והגענו באחת וחצי בלילה למלון ג'יפה – הודו במיטבה, עם ריח טחב, שטיחים מקיר לקיר וחדר משפחה שהתגלה כשני חדרים זוגיים ללא דלת מקשרת ומחיר מופקע!

אני מסתכלת סביבי ומנסה להיזכר – למה הסכמתי לנסוע להודו? למה? אני הרי יודעת שהודו היא לא בשבילי. אני זוכרת את הלכלוך, את הריח, את האוכל החריף את הנהיגה מטורפת של נהגי המוניות, את מזג האוויר הפכפך, את העוני, הסבל ברחובות- למה הסכמתי הודו?

למחרת עלינו על טיסה מדלהי לדהרמסלה. כנראה דברים שבגיל 25 מצחיקים אותך, בגיל כמעט 45 מפחידים אותך… בטיסה הזו חשבתי שכולנו מחזירים את נשמתנו לבורא. ובסוף נחתנו, תרתי משמע.

לילדים ולדורון לקח 24 שעות. הם פרחו והתאהבו מיד. כי 'ככה זה הודו' אומרים, או שאתה מתאהב בה או שלא – אצלי זה היה קצת אחרת. איטי יותר, מתבשל ומבשיל לאט ובסוף זה קרה. אם לא בגיל 30, כשטיילנו בלי הילדים, אז לפחות עכשיו, בגיל "כמעט 45".

" דורון והילדים- אופק, שחר, צוק ואגם התאהבו מיד, לי זה לקח זמן". אגם צ'אנדרה טל, עמק ספיטי.

לקחו לי בערך עשרה ימים להסתגל להודו, לאהוב אותה, ליהנות בה, לראות את הצבעים, הריחות, את המפלים, העצים, ההרים, השמים, הטעמים, הפרות, הקופים, הכלבים, גאנש, פראווטי, צ'אי, מקדשים, מנזרים, נזירים, יוגה, מדיטציה. קצב אחר. שאנטי, שאנטי, סאב קוצ' מילגה.

מה ידענו? לא הרבה. ידענו שמתחילים בדהרמסלה – נכון, כי דורון רצה, ידענו שבאמצע נתנדב בגאוצ'ר, וידענו שמסיימים את הודו בדלהי, וממשיכים לוייאטנם- נכון… כי אני רציתי. ובאמצע? באמצע זרמנו. זרמנו בין דהרמסלה, דרמקוט, ארמיצר, שימלה עמק קינור, עמק ספיטי, מנאלי, ואשישט, רישקש, גאוצ'ר, רישקש, דלהי, ובסוף כקינוח בשבילי, הגענו לוייאטנם.

אז מה למדתי מכל הזרימה? שבהודו תמיד כדאי שתהיה לך קטורת בתיק- כי ריח הטחב הוא בלתי נסבל. שאחי , סאחי, מה הכי… זה נחמד, אבל אני אוהבת יותר את הכפרים. שזריקת אומץ ותפילה בלב חיוניים לכבישים של הודו, בעיקר בצפון. שטוב שהבאתי איתי אנטיביוטיקה, אבל מי צריך… הכדורים חזרו סגורים לארץ. שכדורי גובה הם מצרך חובה. שילדים צריכים שגרה גם בטיול. שאין על הישראלים בהודו, בכל גיל מין וצבע – הודו עושה לנו טוב. שלא צריך לסחוב בגדים, כי גם ככה קונים שם. שהשלטים בצידי הכביש שווים את העצירה בשביל לקרוא. שציפה לכרית היא מוצר צריכה בסיסי.

כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם, צילום משפחתי אותנטי. אלבום פרטי- נירית דביר-אטלס

המקומות שנבחרו על ידי כל המשפחה כמקומות "השווים" ביותר הם רישיקש, וושישט וגאוצ'ר. מה כבר נוכל להגיד על רישיקש שלא אמרו עליה? כתומה, רוחנית, ביטלס, מרגשת, גנגס, שווקים, גשרים, מפלים…"הכי אותנטית" אומרים הילדים, ואנחנו בלב שלם מסכימים איתם. וושישט? אנחנו עוד נשוב אליה, המעיינות החמים שלה הפכו להיות הפינה השקטה שלנו בכל ערב.

זה לא סתם טירוף, זה רישיכייףףףףףף. אלבום פרטי- נירית דביר-אטלס

גאוצ'ר הוא כפר התנדבותי מקסים, ובו חווינו כמשפחה את אחת החוויות המעצימות של הטיול. הילדים הסתובבו לבד בכפר, יכולנו לתת מעצמנו לאחרים, הרגשנו חופשיים, נינוחים, התאהבנו כולנו בכפר גאוצ'ר ובתושבים המקסימים שבו. לפני שהגענו שוחחנו עם אמירית שושני, שאחראית מהארץ על העמותה שמתקיימת בכפר, עמותת Pyunli, והיא קישרה אותנו לווינוד, המנהל שנמצא בגאוצ'ר. הגענו לכפר מצויידים בפריטים בסיסיים כמו נייר טואלט, כי ברישיקש אמרו לנו שאין כלום בגאוצ'ר, וגילינו כפר מטריף, עם שוק ענק במרכזו, וגסטהאוס עם החדרים הכי נקיים שישנו בהם בהודו. ודווקא היה נייר טואלט. אחרי פחות משבוע כל הכפר ידע מי אנחנו, ניהלנו סדר יום משפחתי של קניות בשוק, ארוחות שונות, הילדים הסתובבו לבד בכפר והתחברו לילדיו של ווינוד. התאהבנו בגאוצ'ר, העברנו פעילויות בבית הספר ובמרכז העמותה אחר הצהריים, הילדים נחשפו לצורת חיים חדשה, ווינוד מנהל העמותה הפך להיות האיש הקרוב ביותר אלינו בתקופה ההיא. למזלי, הילדים שלנו היו בצופים, ועכשיו אין ילד בגאוצ'ר שלא מכיר את השיר האלמותי "אל המעיין". המלצה! צרו קשר עם העמותה וסעו לשם, לתת לעצמכם ולתת לאחרים! – pyunlisanstha@gmail.com

"אל המעיין" כובש את גאוצ'ר

אם צריך לחשוב על מקום נוסף, מבין כל המקומות, שנכנס לי אל הלב ופתח לי את הנשמה אני אבחר את עמקי ספיטי וקינור. הנופים המדהימים, האווירה המיוחדת, האנשים שחיים שם, אפשר לקחת את הזמן ואפילו לתת לו לעצור.

כמשפחה חווינו חוויה שלא עברנו קודם לכן. מעולם לא היינו ביחד, שני מבוגרים ועוד ארבעה ילדים, 7\24. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו בה העברנו תקופת זמן משמעותית כל-כך ביחד וזה פשוט היה מדהים. כל אחד הצליח לגלות את עצמו ויחדיו הצלחנו לגלות את הביחד המשפחתי שיצרנו לנו. הקשרים העמיקו, הילדים זכו למנת ביטחון עצמי נוספת וחוו מסע שמלמד אותם על החיים ועל עצמם.