אמא הודו, אבא ישראל

טיול שגרתי בהודו גורם להעריך לפעמים דברים פעוטים, כמו חשמל רצוף 24 שעות ביממה, מים זורמים ללא הגבלה ולמפונקים בינינו גם גישה לאינטרנט מכל נקודה. כשאין משהו שנראה כמובן מאליו, למשל השירותים נסתמים כי אסור (כמובן) להשליך נייר טואלט לאסלה אלא רק לפח, מיד מתפרצת טינה כלפי "הודו הלא מפותחת". מרענן, אם ככה, ומאיר עיניים כשקוראים את הסיפורים של יוצאי הודו בספר "אמא הודו אבא ישראל" שגורם להרגיש דווקא את הגאווה על הודו, גאווה שהתגבשה אחרי שנים רבות בישראל. גאווה מדברים פשוטים, גאווה על ידיעת כמה שפות (הינדית, מראהטרית, סנסקריט ואנגלית בו זמנית), גאווה על סובלנות ואחווה חוצת דתות כך שבחור צעיר שאביו נפטר והיה במרחק יומיים נסיעה בבומבי לא יכל להגיע לשבעה, חברו המוסלמי ישב בשבעה לאות כבודו במקומו וכן הלאה.

 

כריכת הספר, עם ציור של האמנית סיונה בנג'מין, מתוך עבודה של רב תרבותיות

 

בספר "אמא הודו אבא ישראל", מקובצים כחמישים סיפורים של יוצאי קהילת הודו, כמעט רק נשים אבל לא רק. הסיפורים נעים בין זה-יכול-לקרות-רק-בהודו, לבין סיפורי התבגרות של נשים בהודו או ילדיהם שבארץ. אליעז דנדקר, היסטוריון חובב של הקהילה שעורך מסעות ומלקט מידע על יוצאי הודו, מספר על ד"ר ג'רושה גיראד, שהוריה שלחו אותה ללמוד רפואה והיא הקימה מרפאה קטנה  והתחילה בפעילות למען הנשים בקהילה ועזרה לנזקקים. בגיל עשרים המופלג פגשה גיראד בחור וביקשה להינשא. אך אביה סירב, מאחר שחשב שעבודתה הציבורית חשובה יותר מאשר הקמת בית ומשפחה…אכן מפתיע מאד, אך מתברר שלא היה המקרה היחידי. סיפור אחר הוא של אנני רוהקר הוא על הסבא שלה- החזן שמואל קולטקר, איש חזון – מסתבר שיזם בכפר שלו את הרעיון החדשני של מעין קופת חולים לפרות, ג'מוסים ועיזים, וגם בזמן חלוקת הודו, בזכות היותו מקובל ואהוב – הצליח לעצור את הטבח ההדדי בין מוסלמים להינדים בכפר.

בני ישראל לא משתחווים למלכה זרה

היבט בולט נוסף בספר, הוא הקשר החזק למסורת וליהדות. הקהילה היהודית בהודו הייתה מורכבת מ-3-4 קהילות מובחנות: קהילת הקוצ'ינים – יהודים שהגיעו מאירופה בעיקר והתיישבו במדינת קארלה בזמן השלטון הפורטוגזי, היהודים הבגדדים הסוחרים שהגיעו עם הכיבוש הבריטי, והקהילה הותיקה ביותר- בני ישראל שהתיישבו במדינת מהראשטה, קרוב לבומביי. הסיפור שעבר מדור לדור בקרב קהילת בני ישראל, הוא שהקהילה הגיעה לחוף קונקאן בדרום הודו, לאחר שסערת מונסון שברה את ספינות העץ שלהם. כשהגיעו ליבשה, הניצולים החלו לשחוט פרה כדי לאכול. אולם המקומיים הזדעזעו מכך. מסופר שהם צעקו והתפללו ואליהו הנביא ירד אליהם, ניחם אותם שהם עוד ייצאו מהגלות והקים לתחייה את הפרה. וכך זכו בני ישראל לכבוד, ומאז כיבדו את ההינודאים ונמנעו מלשחוט פרות, אך עדיין שמרו על מנהגי היהדות שלהם  וזכו לכינוי- "שנוואר טאלי" היינו שומרי שבת אוצרי שמן שזה היה המקצוע הקהילתי.

 

עולים מהודו רוקדים הורה בקיבוץ אפיקים 1951. צולם עי זולטאן קלוגר. באדיבות הארכיון הפרטי של אליעז דנדקר

 

אגב, הקשר לאליהו הנביא נותר חזק, ואחד הטקסים הייחודים לקהילה הוא "המלידה" – טקס של ברכות לפני אירוע חשוב כמו לידה או חתונה ויש כאלה שעורכים אותו בקברו של אליהו הנביא. סיפורים נוספים על המסורת והקשר ליהדות הוא למשל סיפורו של אנני רוהקר. יום אחד הגיעה המלכה של המחוז לבקר בכפר שלה, כל בני הכפר התקצבו לחלוק לה כבוד ולתת לה מתנות ולהשתחות בפניה. אולם, אמה של אביבה בניגוד לאחרים, לא השתחוותה אלא הושיטה יד ללחיצת ידיים בלבד. כל בני הכפר הביטו בפליאה. ועוד יותר התפלאו שלמחרת הגיע משלוח עתיר במעדנים! המלכה כ"כ התרשמה מעמידתה הבני ישראלית  הגאה שחשה צורך לברך אותה. אין פלא ששם הסיפור "גיוון הוא כוח".

חוזרים להודו

החלק הקשה לקריאה הוא הסיפורים על קליטתם של ההודים בישראל. חלק גדול מסיפורי העלייה הוא בשנות החמישים, ממש עם קום המדינה, כאשר המדיניות של הממסד הקולט הייתה בשיאה האגרסיבי, כולל האפליה הבוטה בטיפול רפואי, בהפנייה לתעסוקה, עם יחס מתנשא ומזלזל.  באופן יוצא דופן במיוחד, חלק מבני הקהילה החליטו למחות, מעשה לא שגרתי באותם ימים. המוחים שלחו מכתבים לראשי היישוב, ניסו לדבר עם מי שיכלו, אך ללא הועיל. לבסוף הם ארגנו ב- 1951 מחאה שקטה בסגנון של גנדהי מול משרד העבודה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. כמובן ששוב התעלמו מהם, עד שכתבים זרים החלו לסקר את המחאה.  דרישת השובתים היתה פשוטה אך פרובוקטיבית במונחי אותם ימים, לחזור להודו. לראשי המוחים הציעו שוחד בתמורת בית מסודר וחינוך מעולה, אך המוחים סירבו לקבל זאת, ולבסוף 117 עולים חזרו להודו במימון הסוכנות היהודית. (אגב, אחרי מספר שנים הם עלו שוב לישראל). על כך אמר בן גוריון בציטוט מכתבה בהארץ באותם ימים :" ההודים ניצחו אותנו ביושר שלהם, בנאיביות הילדותית שלהם, הם הציגו אותנו ערומים".

 

הפגנה של עולי הודו מול נחלת בנימים בתל אביב, באדיבות הארכיון הפרטי של אליעז דנדקר

 

להוסיף הודיות לישראליות

על רקע כל השפע המסחרר והמעניין הזה ישבנו לשיחה קצרה עם עורכת הספר, אילנה שזור.

אילנה, איך הגעת לכתיבת קובץ הסיפורים של יוצאי הודו?

"תמיד הרגשתי במודעות לא שייכת, לא אשכנזייה אבל גם לא מזרחייה. יום אחד קיבלתי הזדמנות להוביל קבוצת נשים בביה"ס ברמלה לוד. וכמו מעצמה התגבשה לה קבוצה של נשים יוצאות הודו. בשיח המשותף שלנו כהודיות לשעבר, גילינו שלא מספיק מכירים אותנו, ויש לנו המון מה לספר. בארץ אולי יודעים איך הודים נראים מבחוץ, אבל לא באמת מכירים אותנו".

הרבה מהעולים לישראל ספגו יחס קשה ומשפיל, איך את מסבירה שחלקם מחו ואף חזר לשם?

"קודם כל לרבים מהעולים האחרים לא היה לאן לחזור. לא למדינות ערב או למדינות של של מזרח אירופה, ולהודו כן אפשר היה לחזור. בנוסף, ההודים כנראה הבינו בשלב מאד מוקדם שזה בעצם ויכוח אידאולוגי של אותו הזמן- "האדם הלבן"- הממסד האשכנזי שהוא מבין טוב יותר ויודע טוב יותר מהעולים- מה טוב בשבילם ומה טוב למדינה לעומת העולים "נחשלים" ו"חסרי השכלה", ואת זה הם לא היו מוכנים לקבל".

 

אילנה שזור, עורכת הספר.צלמת: שלומית כרמלי

איך את מסבירה את העובדה שכ"כ הרבה ישראלים אוהבים את הודו אך כמעט לא מכירים את יהודי הודו ואת אתרי הקהילה שנותרו?

"זה בעצם תוצר של החיים במסלולים מקבילים, כי אנו עשינו מאמץ להפך לישראלים ולהשכיח את ההודיות. והמטיילים להודו רוצים להכיר את ה"מקור" ההודי, ואולי אלו רק השערות מכלילות. בעצם מה שקיים בהודו, הרב תרבותיות והיכולת לקבל קצוות כ"כ שונים, ועדיין לשמור על הזהות המובחנת שלך זה משהו שיחסית בארץ די חדש".

מה החלום שלך שיוכל להתגשם בעקבות הספר?

"להוסיף הודיות לישראליות. מבחינתי בעיקר להביא את הגיוון של העולם הפנימי של בני אדם, להכיר את הצבעים השונים שקיימים, ולתת תחושה של שייכות לצעירים על היופי והשמחה בהשתייכות לקהילה".

מדד הזעפרן:

שווה בהחלפת ספר אחר: לגמרי כן

משקל בתיק: בקטנה

הפרעת קשב וריכוז: שורד בכיף