אנדמן

נחתי בהודו אחרי שמונה שנים שלא הייתי, לבד ולא יודעת מה אני הולכת לעשות עכשיו.כמובן שתיכננתי אבל זה היה כמו כדי לצאת לידי חובה.

בעודי יורדת מהמדרגות במטוס הטיול החל להתוות את עצמו, בלי לומר לי, אם הייתי שמה לב הייתי מבינה שרומזים לי פה משהו, ומה שקורה זה מה שנקרה בהודו-סאב קוץ מילגה, אבל כאמור עוד רק ירדתי מהמטוס ולכן לא ידעתי.

אותה אחת איתה אני יורדת במדרגות מספרת לי על הבת שלה שמטיילת כבר הרבה זמן ובדיוק חזרה מאיי אנדמן והן נפגשות עכשיו בדלהי, אני התפעלתי מאומץ ליבה של הילדה שנסעה למקום שקשה להגיע אליו, שרק אמיצים מעיזים לקחת ספינה למשך כמה ימים ולחיות בתנאי הישרדות באיים שיש בהם שבטים קניבאליים ושרק מטיילים מעטים מגיעים אליהם, רק כאלה שמעניין אותם לצלול במקום אקזוטי או לגלוש על גלים גבוהים, פייטרים שבטח סיימו קרבי ומחפשים אתגר, ועוד איזה כמה בנות שמעזות. וואו אני חשבתי, איזו אמיצה.

בעודי ממשיכה להתגלגל בהודו אני קולטת כמה וכמה אנשים שמדברים על האיים המסתוריים, וממשיכה להתפעל, עד שהאסימון ירד-קרן לא היית פה שמונה שנים, הודו השתנתה בובה, היום ה"אמיצים" אלו אנשים שמוכנים לשים 300$ אקסטרה מהטיול על טיסות הלוך ושוב למקום, ותנאי ההישרדות זה עד כמה אתה מסוגל לרבוץ בערסל ולחכות עד שיביאו לך את ה"מילק קופי" ועד כמה אתה מוכן לשתות אותו עשוי מחלב עמיד (כי אין פרות באי).

כמובן שמבלי לשים לב מצאתי את עצמי בגן העדן התכול הזה, למטה טורקיז למעלה תכלת, באמצע זה ירוק עצים גבוהים ועליהם קוקוסים. בין לבין מסיבה פה מסיבה שם, והרבה סמוסות. שבועיים ישבתי שם על ערסל. עוצמת החופש שחוויתי היתה עצומה, מצטערת אבל אין דברים כאלה, זה חופשי מכל הבחינות. ללכת יחפה, ללבוש רק בגד ים או מה שזה לא יהיה שבא לי, לקבל כל מה שאני רוצה (רופי זה אחלה קלף מיקוח) ובקלות, לאכול מה שבא לי, לישון או לא זה לא משנה, זריחה ושקיעה באותו היום אפשר גם כל יום.

ויש עוד הרבה מאוד באי שאני לא מספרת, כי לי באופן אישי היה קשה להתנתק מהערסל וללכת לחוות עוד דברים, וגם ככה נהנתי, אז תארו לעצמכם כמה אושר עוד אשר להפיק משם.

לפני שעזבתי עמדתי על החוף והסתכלתי, הייתי לבד, הלכתי להיפרד מהמקום, המגע של החול ברגליים קצת רטוב הרבה נעים מרגיש כמו לדרוך בקמח, המגע של הרוח בגוף, וכל הכחול הזה בעיניים לאן שלא אסתכל, עמדתי כמה דקות ונשמתי את האוויר והסתכלתי טוב טוב על המקום כדי לחרוט אותו עמוק בתוכי-את האושר הצרוף הזה.

כשנפרדתי מכולם לעזוב את האי היו לי דמעות בעיניים, ובריקשה כבר בכיתי. החוויה שחוויתי שם היתה מיוחדת ושונה

לא פלא שלכל אורך הטיול שלי, עד שהגעתי לאנדמן שמעתי רק דברים טובים על המקום, וכשכבר החלטתי שאני נוסעת סיפרתי לכל מי שנקרא בדרכי, אנשים שהיו שם הסתכלו אלי ויכולתי לראות במבט שלהם את החוויה הנדירה שהם עברו, לכל אחד היה משהו אחר שהוא אהב לעשות שם, ותמיד אנשים קינאו בי שאני נוסעת, גם אלו שרק עכשיו חזרו. כמובן שכל מי שעזב את האי לפני עזב עם פרצוף כל כך עצוב-כי זה כואב ליפול מגן עדן.