סיפורה המופלא של מצלמה שתיעדה אסון והצילה את המשפחה המארחת שלה...
הרחובות הומים. אין סוף לתנועה. קולות מהדהדים אליי מכל עבר ואני, אני בדרכי לחפש איזה חדר לנוח בו.
הפיח והסרחון אופפים אותי. מבטים נועצים בי מכל פינה… אני חשופה, פגיעה, לא מודעת כלל לעולם אליו נחתתי… ודווקא ברגע זה, החלטתי להסיר מעליי הכול, לפתוח צמצם, ולהסתער על הרגע.
המסע שלי בהודו מתחיל עכשיו.
מיין באזאר. לא משנה מה תגידו, לא כיף לנחות שם. בעיקר כשמכל פינה קופץ עליך סוחר כלשהו שמתחנן שתקנה ממנו דבר מה או שניים. ילדים מחזיקים בידיהם תינוקות ומבקשים נדבות. פרות עוד רגע דורסות אותך. צואה מרוחה בכל פינה. לא משנה מה תגידו, דלהי היא לא המקום להתחיל בו את הטיול. ודווקא שם, בשלב מסוים, נשארתי 15 יום.
הכול החל כשצילמתי את הרחוב הראשי. פנים חביבות ופוטוגניות ברמות קלטו אותי מרחוק וניגשו אל כיווני. לפנים קראו אירפאן, בחור מוסלמי שחי בקשמיר. בדיוק באותו הרגע ניסיתי לחמוק מפנים אחרות, שניסו למכור לי תוף (שדרך אגב, נראה מעולה בשחור לבן). אחרי שסירבתי בנימוס שאינני מעוניינת, הצעתי לבחור בוק קצרצר כדי שלא יתבאס עליי והמשכתי לי בדרכי.
התוף שתקע אותי. צילום: נועה שרביט
אירפאן עמד כמה מטרים לפנינו, מביט בי ובציוד הטכנולוגי המתקדם שלי בפליאה, מחכה שאגיע אל סף דלתו. אני בשלי, משחקת עם הזום, תופסת אישה יפיפיה לבושה בסגול, אחת בצהוב ואחד מלא בחטטים ששמח לחייך אליי. ואז הגעתי ליעד. "שלום לך." הוא קרא לי, "את אוהבת לצלם?"
ניגשתי אל אירפאן, סוכן נסיעות צעיר בן 21, ודייג תיירים מוסמך. כל מה שהוא היה צריך זה צ'אי מתוק להחריד ואלבום תמונות של הרים, יערות ועיזים צועניות, ונתפסתי בחכה.
לאחר 24 שעות, מצאתי את עצמי ואת העדשה, בגן עדן על האדמות.
קליק פה , קליק שם, עוד 10 קליקים לכאן. הרי ההימלאיה בירכו את בואי, חבורה של אווזים עטו אליי בסקרנות, והירוק מסביב שטף את עיניי. זום אין לפה, זום אים לשם, פוקוס אל הבחור הזה כאן. אני מחייכת, הוא מחייך… איזה כיף שהגעתי אל קשמיר.
"בגן עדן עלי אדמות". האגם בקשמיר.צילום: נועה שרביט
בלילה הראשון ירד גשם. אני שוכבת לי על המיטה הקשמירית, בגסטהאוס הקשמירי (שזה בעצם סירה), מקשיבה לקולות האגם הקשמירי, ורק מדמיינת את כמות הפריימים שאעשה למחרת בבוקר.
למחרת בבוקר ירד גשם. אבל לא מהמלטפים, החביבים… מהרעים. אלה שמכבים את היום.
אני והעדשה התבאסנו, בילינו את רוב היום בחפלות עם המשפחה המארחת ומשחקי קלפים, מקווים שמחר יתפזרו העננים.
הגשם לא פסק שבוע שלם. הוא החליט להתביית עלינו בשיא אהבתו. ידידתי המצלמה לא הייתה מרוצה כלל מהמצב. לאחר שבוע האגם הוצף. הסכר עלה על גדותיו. הציפורים תפסו כנפיים ופרשו אל כיוון היערות. ולא נותר דבר מלבד לקוות.
השעה הייתה 4 בבוקר. קולות וצעקות השכנים העירו אותי משנתי. בממשלת קשמיר הודיעו שפותחים את שערי הסכר, ושיש סיכון לשטפון. הדבר הראשון שעלה בראשי הוא "מה לעזאזל" והדבר השני הוא שאני חייבת להטעין את הסוללות. כי זה לא חלום!
השקם בבוקר המשפחה מעירה אותי, מציעה לי צ'אי ועוגיות, ועל הדרך לבוא לעזור להם לדוג שברי סירות. כל הבית מתחת למים, חפצים שטים בכל מקום, הכול שבור, הרוס, וצעקות השכנים לא מפסיקות לרדוף. איזה צ'אי ועוגיות, אני עטה אל עבר המצלמה באה להכניס סוללה וחושבת לעצמי "קליק קליק קליק, אני לא מעכלת, קליק קליק קליק, נקלענו לאסון טבע…" מכניסה את הסוללה למקומה… 0%. מסתבר שהחשמל נפל בלילה.
"כל הבית מתחת למים". צילום: נועה שרביט
יום יום יצאנו אל עבר העיר, שוחים את דרכינו (בסירה קטנה, לא לדאוג) כדי להביא מים ומזון. לצערנו העיר הייתה במצב יותר חמור. מצב שאפילו הבניינים קרסו… אבל זה כבר סיפור עצוב לפעם אחרת.
למזלנו, כולנו יצאו בריאים ושלמים. מלבד מצלמתי היקרה ששווקה חיים. מה שאילץ אותי להעביר שבועיים ללא פריימים ותיעוד המאורע. או כל קשר למשפחה.
הפלא ופלא, בשבוע השלישי, השטפון החליט שמשעמם לו והחל להתאדות. המים ירדו אט אט, החשמל חזר, וקליק קליק, יש לי ים חומר לצלם. רק שלא נעים עכשיו, אחרי שהכול הרוס והשכנים ממורמרים. שבתי אל חדרי בגסטהאוס, וחזרתי לכתוב ביומן הרפתקאותיי.
למחרת בבוקר המשפחה פנתה אליי לעזרה. מסתבר שהנזק שנגרם לביתם הוא נזק בלתי הפיך, ולכן מגיעה להם תרומה כספית לתיקון מהממשלה.
"יש! אקשן!" רצתי אל חדרי ופתחתי את תיק המצלמה, שלא ראתה אור בחיישן כמעט חודש.
קליק קליק, התמונה שרופה מדיי… קליק קליק… זו לא הזווית… קליק! קליק!
זו האחת.
מפה לשם המשפחה קיבלה עזרה, ותודה לאל מצבם השתפר. המצלמה שלי קיבלה צל"ש, ואני קיבלתי את המסע של חיי.
כעת כשאני חושבת על זה… אילולא חברתי המצלמה, לא הייתי מטיילת שעות במיין באזאר, אירפאן לא היה קולט אותי, והמסע הזה לא היה מתרחש כלל.
זום אין. קליק. זום אאוט. כיבוי.
שרדה את השיטפון הקשמירי- נועה