דרמסללה

 

בשבע וחצי בערב לפני 4 ימים, לקחנו אוטובוס תיירים מהתחנה המרכזית בניו מנאלי, לדרמסללה.

קצת חששתי מנסיעה של 10 שעות באוטובוס, אבל דאגתי להצטייד במוזיקה , שמיכה ושתי כריות.

את הנסיעה התחלנו באיחור של חצי שעה, כמובן בגלל זוג ישראלים שהיו ח י י ב י ם לקנות שעון חצי שעה לפני הנסיעה. אולי עכשיו הם יוכלו להתחיל להשתמש בו…

התחלנו בנסיעה, ואני קיללתי את כל ברי המזל שברשותם אייפוד. חברות שלי אפילו ראו "היפה והחיה". שמתי אוזניות וניסיתי להירדם.

כל שתי דקות האוטובוס נעצר לאסוף טרמפיסטים, ובתשע בערב הוא עצר באמצע שומקום במסעדת פועלים שהייתה פתוחה במיוחד, ואנשים עמדו עם הסירים בחוץ.

בגלל שהתרגלתי לאוכל מערבי בהודו, הזמנתי טוסט גבינה. ראיתי את הטבח הבאבא במטבח, עומד ומורח לי בכיף משהו על הטוסט.

אחרי שתי דקות הוא יצא עם שתי פרוסות לחם מרוחות במן נוזל צהוב עם נקודות שחורות. "מה זה?" שאלתי אותו. "פרש צ’יז", הוא אמר בחיוך גאה. אם זה היה פרש אני חומוס פטריות. "איי דונט וונט איט" אמרתי. "למה? תטעמי את זה. רק ביס קטן" הוא אמר לי, תפס את הלחם ביד שמנמנה ושעירה, ושם לי אותו מול הפרצוף. הסיפור הזה סידר לי את עניין הרעב למשך הנסיעה, ואפילו אחרי עצירה נוספת ב12 בלילה, נרדמתי ל- 5 שעות! תודה רבה לצבא…

 

האוטובוס לא עצר בדרמסללה, שנחשבת תחנת מעבר, אלא המשיך למקלאודגאנג’ שזה האזור המתויר בסביבה, מלא בבתי מלון, גסטהאוסים חנויות, ואפילו זולות לצפייה בסרטים והחלקה על גלגיליות!

הקופים משתוללים באזור הזה. קופצים בין עמודי חשמל, בין מסעדות ומרפסות, ואפילו גונבים שקיות צ’יפסים למקומיים ופותחים אותן.

בגלל שרועש, (ומלוכלך) במקלאודגאנג’, לקחנו מונית לדרמקוט, שזה אחד משני כפרים קרובים, בו הרבה תיירים בוחרים לישון.

בדרמקוט נשארנו בדיוק לילה אחד. הכפר הכי קטן שראיתי עד היום, חנות אחד, קיוסק אחד, כמה גסטהאוסים ובית חב"ד.

לא באים לכאן בשביל הקניות, אבל אין על השקט! רק שדות, ציוץ ציפורים, וקולות נחנקים של פרה ועז באמצע הלילה.

יותר מדי שקט! יותר מיום יומיים אין מה לעשות כאן. בערב אכלנו במסעדה שנקראת "הישראלית". מקום נחמד עם תפריטים וספרים בעברית, ומוזיקה ישראלית. הרגשתי ממש כמו….בארץ…

בבוקר התיישבו לידנו זוג ישראלים עם תינוקת בת 9 חודשים. הייתי בשוק שהיא גררה אותה להודו. "כן אנחנו בהודו רק יומיים, לא אין לנו מסלול, פשוט נזרום." מסתבר שהיא אפילו לא חיסנה אותה לכלום, גם לא מלריה. הבת שלה גם לא תזכור שהיא הייתה בהודו, אז בשביל קריזה של ההורים צריך לגרור תינוקת לארץ המחלות הבלתי מוגבלות?

  

 בוקר אחרי אני ועדיה ארזנו את עצמנו ולקחנו מונית לכפר השני שנקרא בגסו. הכפר הזה יותר חי מדרמקוט, אבל לא עמוס ורועש כמו מקלאודגאנג’. גם בכפר הזה, כמו ברוב הכפרים, עובר כביש ראשי, וכל האטרקציות משני צדדיו.

עצרנו במעלה הכביש ולקחנו חדר בגסטהאוס המומלץ הראשון שמצאנו שנקרא: "budha hall".

שוב תודה לאתר הודו סי יו אל איי

החדר נחמד וקצת צפוף, עם שתי מרפסות. המחירים מצחיקים לעומת לאדאק. בערך שליש. בקומה העליונה של הגסטהאוס יש שיעורי יוגה כל בוקר, אבל בגלל ששוב התחילו לי בעיות בקיבה (כל פעם שאני אוכלת משהו מעבר לאורז), דחיתי את זה…

חוץ מיוגה יש עוד הרבה קורסים שווים! בישול, ציור, רייקי, מדיטציה, צורפות, מסאג’, מוסיקה, גילוף, לבישת סארי, פילוסופיה, שפות, ואפילו קורס שליטה בכעסים! בינתיים הספקתי לעבור אתמול שיעור ראשון של קורס סריגה, אצל אמא הודית נחמדה בשם ריטה קמפור. היא גרה בבית פיצי עם בעלה ושני ילדים בגיל בי"ס מעל המאפייה הגרמנית.

היה כתוב שהשיעורים "באווירה ביתית" ובאמת מצאנו את עצמנו, 5 בנות, יושבות על המיטה שלה בבית, בלי נעליים, והיא רואה טלוויזיה תוך כדי ויוצאת החוצה לחצי שעה לפטפט עם חברות.. אז אנחנו הזמנו תה מלמטה והרגשנו כמו 5 סבתות זקנות שיושבות וסורגות לנכדים. רק חסר כמה חתולים וריח של נפטלין…

אחרי שעה וחצי יצא לי צעיף ורוד בגודל של ברבי והרגשתי גאווה גדולה..

מיד אחרי השיעור סריגה, עשינו אצלה במטבח (אותו חדר), שיעור בישול. למדתי להכין עדשים שחורות ומלאי קופטה, שזה מאכל אחד המסובכים, מן קובה מטוגנת בשמן עמוק, ממולאת בגבינה, אגוזים ופירות יבשים, ושוחה בים של רוטב עם כל התבלינים האפשריים, מזכיר את האוכל הטעים של הסבתא העירקית שלי, רק להוסיף חבילת חמאה, שמנת וחלב. אחרי שעה במטבח התחלתי לראות כוכבים ולא הרגשתי טוב. שוב נשארתי עם האורז…

עשינו מלא צחוקים בשיעור, וריטה ממש אהבה אותנו. היא אמרה שכל אחת מאיתנו קוקו.

 

במאפיה הגרמנית למטה, ועוד בכל מסעדה בבגסו, אפשר למצוא את אחד הקינוחים הטעימים שקיימים, שנקרא "עוגת בגסו".

במחיר של שקל וחצי מקבלים חתיכה פיצית של עוגת ביסקוויטים, ריבת חלב וציפוי שוקולד. המקומיים די גאים בהמצאה הזאת.

היום אני ממשיכה ל4 שעות קורס צורפות שנמשך שלושה ימים. יושבים בחדר קטן עם 6 עמדות, ומעצבים תכשיטים. אח"כ אפשר לקנות אותם לפי המשקל של הכסף או הזהב.

יום שני נרשמתי לקורס שירה הודית. אני מרגישה שיש לי מן כשרון חבוי בקטע הזה, שאני צריכה לפתח..

מחר ניקח קורס להכנת מאלה, שזו שרשרת שעשויה מקשירות של חוט, אפשר לשזור בה אבנים או חרוזים, ובמרכז יש אבן גדולה, איזה גביש או אבן צבעונית שאפשר לבחור.

באמת יש פה קורסים לכל דבר אפשרי! כאן באמת אפשר להישאר בכיף.

 

חייבת ללכת, כי אני יותר מדי זמן באינטרנט..

נשיקות

שנשן