כך נזרקתי מהדרים וורלד היישר לידי הבאבא מרו
הי חברים אהובים ומשפחה יקרה שלי….
מה שלומכם???
נתחיל מזה שאני לא מאמינה שעכשיו חום אוגוסט בארץ הולדתי, ואני כאן. כולכם בטח חורשים על החול והים התיכון עם בגדי הים שלכם, נצלים בשמש, משחקים מטקות ונהנים מכל רגע שהשמש שורפת אתכם, בזמן שכאן, ממש כאן, יורדים מונסונים כאילו בדווקא. ללא הרף!! רק מידי פעם השמש מציצה ואני כל כולי מתעוררת לחיים. מתחרדנת מול השמש הטובה ומבקשת ממנה עוד ועוד דקות של חסד. אני שונאת חורף. שונאת גשמים. נשבעתי בחיי שלעולם לא אעזוב קיץ לטובת חורף, והנה זה קרה. עשיתי זאת. אומנם לא חורף כאן, אבל גשמים… כל הזמן גשמים… ואני, שלמדתי לכבס את הבגדים שלי במו ידיי (כן, אמא, זה קורה סוףסוף), לא מקבלת שיתוף פעולה מהשמש שאני כל כך אוהבת וצריכה לחזור שוב ושוב ולכבס, כי הבגדים מסריחים לי במקום להתייבש.
ואחרי שהתלוננתי קצת (כי זה נורא כיף להיות כאן ולהתלונן על הדברים הקטנים שעושים את הטיול :-), אני מוכנה להמשיך.
המסע נמשך. הימים חולפים. כל יום דומה ליום שבא אחריו, אבל כל יום כל כך שונה. או כמו שנהוג לומר כאן בארץ הקודש בלי לאות: same same but different. והארץ הזאת כל כך קדושה, שצוות שלם של באבות כבר דולק בעקבותיי מאז שאני כאן, בושישט.
זה התחיל ב"דרים וורלד"… עולם החלומות… בית קפה מסעדה על גג הרחוב הראשי בושישט, מקום פלצני למדי שמוכר קפוצ’ינו מוקצף ממכונה ומתגאה מאוד בכל קפה הפוך שיוצא בשלל צבעי הקפה-חלב. ישבתי לי בבית הקפה עם חבר הולנדי, שחי בבלגיה, מטייל בהודו והזמין חומוס כדי להרגיש קצת ישראלי (למרות שהסברתי לו שהחומוס הוא לא חומוס והפיתה היא לא פיתה, לא יכולתי לוותר על כמה ניגובים ולהסתפק בלדמיין את החומוס של אבו שאקר בחיפה). בעודנו מדסקסים את עניין ה"חומוס המזוייף" לצלילי הג’אם סשאן (טוב, נו, זה היה בעצם נגן הודי על סיטאר, אבל ככה קראו לערב הזה), הופיע והתיישב לפנינו באבא הודי. או ככה לפחות הוא נראה. לבוש כולו במלבושים כתומים זועקים מכף רגל ועד ראש, שיער ארוך, זקן לא פחות וחיוך שנראה כאילו הוא ההבעה הטבעית שלו. הוא התיישב מולי דקות ארוכות והחיוך לא מש מפניו. לפתע הוא ביקש רשות לאחוז בידי, הניד את ראשו מצד לצד בתנועת הראש ההודית המוכרת והלא מפוענחת. כן. לא. שחור. לבן. אני עוד לא מצליחה להבין למה הם בדיוק מתכוונים כשהם מניעים. את הראש, כמובן.
מר באבא לקח את ידי וביקש לומר לי כמה דברים, אם אני מסכימה כמובן. אני הסכמתי. כי זאת הודו וככה זה. אנשים ברחוב או בבית קפה או במסעדה או במעיינות עוצרים אותך ורוצים להגיד לך משהו. תוך שניות ספורות, שם בעלטת הדרים וורלד, לאור נר שמן בלבד, תוך שהוא בוחן את כל חריצי כף ידי, הוא הביט לי בעיניים וחיוכו אמר: "את מאוד אוהבת לטייל בעולם".
די! אני לא מאמינה! ממש הייתי בשוק. איך עלית עלי? וכל זה מכף היד שלי? לא יכולתי להרגיע את התרגשותי. שנים, שנים אני מחכה שמישהו יקרא אותי כמו ספר פתוח. "ואת עוד תטיילי בעולם הרבה", הוא המשיך ואמר ואני רוויתי נחת ממילותיו ורציתי עוד ועוד. אפשר לדעת איפה? יש כאן מפה אולי שמראה לאן אני נוסעת אחר כך מכאן? והבאבא הצעיר והחמוד המשיך ואמר: "יש לך קארמה טובה והכל טוב. אין לך מה לדאוג. ועוד משהו חשוב – אף פעם לא יהיו לך דאגות כלכליות". אהה… איזה נחת…. הוא ממש קיפל את כף ידי כדי להראות לי את בלוטת הקארמה הטובה שלי.
אחר כך הוא המשיך ואמר שהוא רואה בכף היד שלי חתונה אחת (אני כבר סימנתי V, אבל את הגירושים הוא לא ראה) וגם, לא תאמינו, 4 ילדים. לא פחות ולא יותר. אתה לא רציני באבא. מתי בדיוק? אני באמצע טיול, אני באמצע מסע, אתה לא רואה? אמרתי לי שאטייל עוד הרבה זמן, אז מתי בדיוק יהיה לי זמן לארבעה ילדים? אתה יכול להגיד לי אם מדובר ברביעייה? או בשני זוגות תאומים לפחות? לא. הוא לא יכל. הוא רק לקח את כף ידי ושוב ושוב ספר. 1, 2, 3, 4…. 4 ילדים. אין לאן לברוח.
וזהו. שם זה נגמר. לא בגלל שלא רציתי לשמוע יותר. רק התחלתי להתחמם, כשבעל הבית של המסעדה הגיע כדי לגרש אותנו בבושת פנים מהדרים וורלד. פשוט כי בזמן שכף ידי הוארה בעלטה, המוסיקה נפסקה, כל יושבי המסעדה הספיקו לעזוב ואנחנו לא שמנו לב. גירשו אותנו מארץ החלומות. כמה סמלי.
נפרדתי מהבאבא לשלום אחרי שהודיתי לו מאוד והלכתי לי לגסטהאוס שלי, שם עוד ישבתי להנאתי על המרפסת. צפיתי בכוכבים שהציצו מבין העננים ונהניתי מהאויר הנעים ומהאוירה המלטפת, כשלפתע הרגשתי מישהו נושף בעורפי. כשהסתובבתי בחשיכה הכמעט מוחלטת, ראיתי את שיניו הצחורות של הבאבא מחייכות אלי. זה היה ממש מפחיד. מה אתה עושה כאן? איך הגעת לכאן? עקבת אחרי? אמאל’ההההההההההה……. הבאבא הושיט את ידו כמבקש כסף. הוא לא צייץ מילה וחצי מילה. רק חייך וידו מושטת אלי. ברור. הרי הוא קרא בכף ידי שלעולם לא יהיו לי דאגות כלכליות, אז מה העניין שלי להפרד מכמה עשרות רופי?
למרות הפצרותיי ובקשותיי שיילך, הוא המשיך לעמוד שם עם ידו פשוטה קדימה. גם אני הייתי בשלי. או בעצם, בפחד שלי. בכל אופן, בלילה הזה רופי אתה לא תראה ממני. פשוט תלך מכאן. אמרתי והפניתי לו את הגב, ממשיכה לשבת עם עצמי, עד שהוא הבין שלא ממש ייצא לו ממני משהו, הרים כף יד נוספת, מחה לי כפיים על ההצגה המרשימה ונעלם כלעומת שבא.
למחרת עוד ראיתי אותו ברחוב, אבל מהר מאוד הוא הפך לעבר, כי את מקומו תפס באבא חדש. הבאבא הזה עצר אותי ליד המעיינות החמים, בדרכי להתקלח, והחליט שהוא רוצה ללמד אותי מנטרה חשובה שקשורה לשם שלי. כי מסתבר (ככה הוא סיפר לי, אבל לכו תאמינו…) שאני אוחזת בשמו של אחיו של האל שיווה, אל ההרס והחורבן. אגית, כמובן. לא חגית (כמה ימים קודם לכן גיליתי שאגית הוא גם גיבור קומיקס בלגי). אבל מה זה משנה?
סירבתי בתוקף. אני בדרך למקלחת. אחר כך הייתי בדרך לסרט. אחר כך בדרך לקפה ואחר כך בדרך למסעדה. הייתי בדרך הרבה, אבל הוא תמיד עמד לי בדרך, מתעקש ללמד אותי את המנטרה שלי. בסופו של דבר, כשאני וטלי היינו בדרך לארוחת צהריים, הסכמתי לו להצטרף אלינו. הזמנתי אותו לצ’אי והוא שרטט על דף נייר את המנטרה שלי לצד סמלים וציורים הינדים. כשהוא סיים, הוא ביקש ממני לשמור את המנטרה 180 יום ולאחר מכן לזרוק אותו לנהר, או לאסלה, מה שיבוא קודם. אני לא נשארתי חייבת. לכל באבא הודי מגיע מידי פעם לפגוש איזה מאמא יהודיה. שאלתי לשמו ומיד לקחתי נייר ועט ושירטטתי לו מנטרה יהודית עם שמו, שכללה סמלים מהקבלה, אותיות ומספרים, כל זה עטוף במגן דוד. הוא התרגש והטמין את המנטרה שלי מקופלת בתוך כיסו.
חשבתי שבזה הסתיים הרומן הקצר שלי עם באבא מרו, אבל טעיתי. למחרת הוא הופיע במסעדה אחרת שבה ישבתי, נראה מרוגש, מבוהל והתוודה בפני: "אני אוהב אותך. את האמא שלי, את האבא שלי, את האחות שלי והאח שלי. את החברה היחידה שלי ואין אף אחד אחר מלבדך. יש רק אותך ואת האל". אהה… זה היה מפיל אותי בהזדמנות אחרת, אבל ריח האלכוהול החריף שנדף ממנו העיד שהבחור לא בפוקוס. תפסתי מרחק. "תהיי חברה שלי", הוא שכנע אותי, "אני יכול לעשות לך הילינג ומסאז’ ורפלקסולוגיה". נשמע מפתה, אבל לא תודה. תביט על היד שלי. אתה רואה? אומנם ארבעה ילדים, אבל גם אם אני מסתכלת ממש ממש טוב, אני לא רואה שאתה האבא. אפילו לא של אחד מהם.
אחרי שהוא קצת נרגע, הוא הגיע לפואנטה. "היות ואת היחידה בחיי כרגע, אני צריך שתעזרי לי עם כסף להגיע לדלהי". אהה. עכשיו הבנתי. יקירי. זה לא יפה בכלל. אהבה התלויה בדבר זה מנוגד לכל הדתות, ובטח לדת שלך. לא יפה. כשהוא ראה שהוא לא יצליח לגייס ממני כסף לנסיעה, הוא רק ביקש ממני לאכול משהו. כיוון שכבר הייתי חייבת לנער אותו מעלי, נתתי לו כמה רופי’ס שיקנה לעצמו משהו לאכול לשחררתי אותו מעלי אחרי שהוא הבטיח שתהיה זאת הפעם האחרונה. אדיאוס מיי באבא. ולך מהר, אני עוד עשויה להתחיל להתגעגע.
וזה לא היה הבאבא האחרון בסדרת הבאבות, כי להיות באבא זה מקצוע מאוד מבוקש כאן אבל היריעה קצרה מלהכיל. היום אנחנו עוזבות כאן את עדת הבאבות בושישט, את המעיינות החמים, את הג’רמן בייקרי, את בלאקי- גור כלבים שחרחר שאימצתי כחבר (אני מאוהבת בו), את עצי התפוחים בכל פינה ובשאיפה גם את המונסונים. פנינו מועדות לכפר נגאר, שנמצא כ-25 ק"מ מכאן. מקום קטן, הרבה פחות תיירותי ונשמע מבטיח.
ובינתיים, תהנו לכם מכל רגע של שמש, ים, קיץ ואהבה…
שולחת לכם חיבוקים חמים אינספוררררררררררררר
מאמא חגיגה