אייל בארי (56), מטייל מדריך ובעיקר חוקר - במסגרת אוניברסיטת אריאל - נושאים הקשורים בהיסטוריה ובתרבות ההודית, בדגש מיוחד על האיסלאם ההודי. בארי משתף אותנו ביומן המסע שלו משנת 2004! הפעם על איך כמעט ראה את מותו בדרך מקיריגנגה לפולגה, בעודו צופה בתיק שלו נופל אל תוך תהום. מה עלה בגורלו? כל זאת ועוד, לפניכם
כתיבה: אייל בארי | עריכה: סיגל קריב
לאחר מנוחה של כמה ימים בלוע ההר ורביצה בבריכת המינרלים החמימה, החלטתי שהגיע הזמן לחזור אל הכפר פולגה הנמצא בשיפולי הר הקיריגנגה שבעמק פארבטי שבצפון הודו. בדרך חזרה, מסתבר שטעיתי בדרך. גשם מונסוני אדיר החל לשטוף את ההר הענק. ניסיתי להתקדם על שביל עזים חלקלק כשתרמיל על גבי ומתחתיי פעורה תהום מאיימת. חששתי להישאר בחשכה והמשכתי ללכת חרף הגשמים. בשלב מסויים, סלע עצום חסם את המעבר. לדלג מעל לסלע עם התיק, היה בלתי אפשרי, לכן זרקתי את התיק אל מעבר לסלע, מתוך תקווה שהתיק הצייתן ינחת על צידו השני של השביל וימתין לי שם. אך לא זה מה שקרה – התיק נפל על השביל, התנודד מעט ונפל אל התהום הפעורה שמתחת. חכה! צעקתי לעברו במר ייאושי, אך רק ההד ענה לי, לועג לחוסר האונים הכמעט טוטאלי שהחל משתלט לי על הלב.
נצמדתי אל הסלע והחלקתי אל צידו השני. בשלב זה חשתי שאני מאבד אחיזה והתחלתי להחליק וליפול אל עבר הנקיק שבתהום. בכוחות שמצליחים לגלות רק באלפיות שנייה שכאלה, איכשהו ייצבתי את עצמי, נאחזתי מתוך אינסטינקט באיזה ענף שביר ובכוחות שאינם מוכרים לי כלל, הרמתי את עצמי כלפי מעלה ואיכשהו התגלגלתי אל מעבר לסלע, רטוב ומרוח כולי בבוץ מכף רגל ועד ראש.
התיישבתי על השביל הבוגדני כשבזווית העין מופיעות דמעות של תסכול וחוסר אונים. תפילת "אשא עיניי אל ההרים – מאין יבוא עזרי" החלה מתגלגלת אינטואיטיבית אל תחת לשוני, מעלה טעמים של בוץ ודם בתוך פי.
הגשם פסק בהדרגה וקרני שמש חיוורות החלו לייבש גם אותי מעט. לרדת במורד הוואדי לחפש אחר התיק לא העזתי, מחשש להחלקה נוספת. כל גופי כאב וכל תקוותי הייתה, שיעבור פה מישהו לפני שייחלו התנים ליילל, מישהו שבאמת ממנו, אולי יבוא עזרי.
השמש כבר נטתה לשקוע, כאשר שני רועי צאן הודים צעירים הופיעו לפתע משום מקום. השניים הצמידו כפות ידיהם זו לזו בנמסטה, מביטים לעברי בחיוך מלא רחמים. התיק שלי למטה. צעקתי לעברם.
No problem sir, אמר אחד מהם ובצעדי איילה גלש במורד והחל לחפש את התיק הסורר בין שיחי הסרפד הענקיים שכיסו את רצפתו של הוואדי, בעוד חברו נשאר להשגיח על העדר. כעבור כרבע שעה של חיפושים, נמצאה האבדה והרועה טיפס אלי חזרה במעלה ההר. מושיט לי את התיק בחיוך מנצח.
לרגע חששתי שהשניים יכולים כעת בקלות לפתוח את התיק, להוציא את הארנק על כל הרופיות שבו ולהעלם ברוח. אף שוטר בעולם לא יגיע לכאן בכדי לחפשם. בעוד הסיוט הזה מתרוצץ במוחי, משהו בשלווה הפנימית וברוח האופטימית של השניים כנראה דבק גם בי והביא לכך שנשמתי נשימה עמוקה, ביד רועדת לקחתי מידי הרועה את התיק והוצאתי את הארנק במגמה להעניק לשניים שטר כסף מכובד בתמורה על עזרתם האדיבה.
ברגע ייחודי זה קרה דבר שלא במהרה יישכח, עד היום אני רואה זוג עיניים חומות מביטות בי בדממה, רואה את היד המנופפת אלי בתנועת שלילה ושומע "גוּד קַרְמָה, סֵר, גוּד קַרְמָה!", מבין שהשטר, כפי הנראה, כבר לא יילקח.
השניים פנו ללכת משם עם עדרם, לא לפני שהראו לי את השביל הנכון בו עליי להמשיך אל עבר הכפר. השניים הותירו אותי קצת שמח – קצת עצוב, ביחס למסע הזה אליו יצאתי, להודות לאלוהי ההרים על שהציל אותי מחווית הכמעט מוות שעברתי ולא פחות מכך, הותירו אותי להודות על שזכיתי להתייצב ולו לרגע קל, אי שם על אחד מרכסי ההימליה, אל מול גדלות נפש האדם באשר הוא אדם.
