הודואוהד ארידן הגיע להודו בפעם השנייה בעקבות התרבות ההודית. ארידן, צלם במקצועו, לקח את האהבה שלו לצילום תרבויות – צעד אחד קדימה.
בפרק הקודם בסדרת הצילומים שלו, ראינו תמונות מרהיבות שצילם בפושקר – והפעם, הוא מספר לנו על הדרך לדרמקוט, וכמובן מפנק בתמונות עוצרות נשימה
כתיבה: אוהד ארידן | עריכה: סיגל קריב
למי שפספס את הפרק הראשון לחצו כאן
הגעתי לדרמקוט עם חברה שלי בערב ראש השנה. למעשה תיכננו להגיע כבר בצהריים, בטיסת פנים מניו דלהי, אבל זמן קצר לפני הטיסה הודיעו לנו שהטיסה מבוטלת, שאין עוד טיסות באותו יום ונאלץ להמתין למחר.
התבאסנו כי חיכו לנו חברים בדרמקוט ושמרו לנו מקום בגלל העומס של החג. אחרי כמה דקות, אמרנו ״יאללה לא נורא אנחנו בהודו, מה צריך יותר מזה…״ , ואז נתקלנו בשתי בנות מקסימות, רומי ויובל שגם לא הצליחו להשיג כרטיסים והחליטו ללכת על אופציה מאתגרת, טיסה לחור בשם אדאמפור ומשם 5 שעות נסיעה במונית לדרמקוט – משמע מגיעים בלילה.
אמרנו יאללה חוויה – והצטרפנו אליהן למסע. אחרי טיסה קצרה, הגענו לשדה תעופה שנראה בכלל כמו בסיס צבאי באמצע איזשהו חור. לקחנו מונית של 5 שעות ובסוף הגענו בדיוק שסיימו את הארוחה.
הסתבר, שבעל הגסטהאוס כבר נתן את החדר, אז ישנו ביחד על מזרון יחיד בחדר של חברים. בקיצור נחיתה רכה.
שקיעה על דרמקוט
הדבר האהוב עליי בדרמקוט, הוא ההבנה שהמקום הזה הוא בעצם כפר ישראלי, שנותן לנו יכולת לחזור לפעם, להרגיש איך זה היה לחיות בכפר אמיתי, כשההסבר לאנשים איך מגיעים למקום מסוים הוא ״אחרי הבאר, לפני הבית האדום״. והכל ירוק ויפה ורגוע מסביב. היכולת לחוות משהו שונה מהחיים שלנו.
ביום האחרון שלנו בדרמקוט, הלכנו בעקבות המלצה חמה לטיפול מיוחד אצל מישהי שקוראים לה מאמא אונו, אמרו שאנחנו חייבים לנסות שזה משהו שונה.
נכנסנו לחדר אפל עם ריח של קטורת, קולטים כל מיני שיקויים וכדורים וכבר התחלנו לתהות מה הולך לבוא. ואז היא דופקת שם סשן, וממלמלת לעצמה מנטרות תוך כדי שהיא עושה קסמים ובסוף היא גם אומרת לך משהו על עצמך. בקיצור חוויה.
זה גרם לי לחשוב על זה שהעולם שאנחנו חיים בו כל כך שונה מהעולם שלהם, שהפער תהומי אבל כל כך מיוחד ואיזה כיף שאנחנו יכולים לחיות גם מהעולם האחר.
יצאתי מהמסאז׳ באנרגיות שיא ואז הבנתי שמשהו חסר לי. מאוד נהניתי מהמקום אבל עברו 9 ימים ועדיין לא עשיתי את מה שאני הכי אוהב, לצלם אנשים.
יצאתי מהחדר ועליתי לגג של הגסטהאוס כדי לצלם קצת את הנוף, תחום שאני פחות מתחבר אליו אבל הרגשתי צורך לתעד.
ואז קלטתי שמאחוריי יש מתחם מגורים שנראים כמו מגורים של מקומיים.
הכניסה למתחם המגורים
באחת המרפסות, ראיתי עלמה מבוגרת, שישבה וקילפה תפוז.
ירדתי לכיוונה, הסתכלתי קצת מהצד ניסיתי לרכוש אצלה אמון עד שביקשתי להתקרב ועליתי למרפסת שלה והיא הציעה לי פלח תפוז.
ניסיתי לתקשר איתה באנגלית והיא לא ידעה מילה, וזה רק עוד יותר הקסים אותי.
הפנים שלה ביחד עם האותנטיות זה בדיוק מה שחיפשתי, אחרי כמה פעמים של ניסיון כושל לתקשר, פשוט הסתכלנו אחד על השנייה ואז הרמתי את המצלמה, ביקשתי ממנה שתחשוב על מילקי בר צ'פטי (לא באמת) והיא התמסרה.
הפנים שלה ביחד עם האותנטיות זה בדיוק מה שחיפשתי
אחר כך ביקשתי ממנה להיכנס לבית שלה, שהיה נראה לי מיוחד וצנוע מהפתח.
ואז נכנסתי לבית, ראיתי בית בגודל של חדר רק רציתי להבין עוד יותר מה הסיפור שלה, אבל יש בדמיון משהו יפה.
ראיתי בית בגודל של חדר רק רציתי להבין עוד יותר מה הסיפור שלה, אבל יש בדמיון משהו יפה.
התמונה האהובה עליי היא ללא ספק הפורטרט שלה, הכל שם אמיתי ומסקרן בדיוק כמו שחוויתי אותו.
הקמטים, השיער הצבוע שמבצבץ, העיניים, ההבעה, אישה מרתקת.
אישה מרתקת.