חמשת האבירים מנהריה: הסוד לטייל בלי להתפצל

חמשת החברים מנהריה יושבים נכון לכתיבת שורות אלו במנאלי ומתכננים להמשיך ללה עם האופנועים. מאור כבר שילם על הנסיעה ללה אז הוא מחכה להם שם, כך שנוכחים איתנו ארבעה מתוך חמישה חברים – שהבטיחו לתת לנו ציטוטים של מאור במהלך הכתבה. חמישה חברים טובים, שלושה אופנועים חזקים ונחש חנק אחד קטן בשם אפי. (של אבירן)

כמה זמן מכירים ואיך?

שליו: "זה מסובך. מוכנה?"

אלירן: "מה, אתה רוצה עכשיו להסביר הכל וזה?"

אבירן: "חייב מה…"

אלירן: "הכל זה ספירלות".

שליו: "עזבי, כולם מכירים אחד את השני מפה ומשם – (מי שבכל זאת רוצה פירוט: אלירן ואבירן מכירים מגיל 14 מהשכונה. ואסילי ואלירן למדו יחד ביסודי ושליו מכיר את אלירן מגיל 17 מהשכונה. מאור ואלירן נהיו ממש חברים מהתיכון. ואז, בתקופת הצבא, שליו נהיה חבר של מישהי שהייתה בחבורה של מאור ואלירן, וככה הוא הצטרף לחבורה. ואסילי הצטרף כשהגיע למסיבה עם חבר משותף ואבירן, הצטרף כשבמקרה הגיע לאותה חגיגת יום הולדת בנהריה)

שליו:" אז ישבנו יחד והיו דיבורים על הודו – אלירן וואסילי רצו לסיים מועדפת והיו קצת עיכובים ביציאה מהארץ – אז אני ואבירן, שרצינו גם לטוס להודו, החלטנו לחכות עם הטיסה שלנו ולטוס יחד עם כולם".

"כל הזמן דיברנו חשבנו חלמנו – כשאנחנו מתקלחים, אוכלים, יושבים, צוחקים, בוכים – רק על מתי נהיה יחד בהודו"

 

איך מחליטים לעשות את המסע הזה כחבורה, החלטתם על חוקים מראש? תיאום ציפיות כלשהו

שליו: "אנחנו 5-6 שנים ביחד, בחברות עמוקה וקרובה, וכל הזמן דיברנו חשבנו חלמנו – כשאנחנו מתקלחים, אוכלים יושבים, צוחקים, בוכים – רק על מתי נהיה יחד בהודו. עובדים יחד, חוסכים יחד וכולם לאותה מטרה, עברנו יחד חיסונים ואת כל התהליך הזה כחבורה אחת".

אבירן:"תמיד אמרנו שיש מצב שנרצה להתפצל. שהכל סבבה לגמרי אם זה קורה"

שליו: "מהיום הראשון שדיברנו על הודו חשבנו על הודו ביחד, תמיד אמרנו שאם יהיה פיצול אז זה בהכי פירגון בעולם"

ואס: "כולם אמרו לנו שבטוח נתפצל, שליו ואני בדיוק אתמול נזכרנו בזה… ולא התפצלנו עד היום!"

אבירן: "אבל, פאקינג חמישה חודשים הם דבוקים לי לתחת!"

ואס: "לעצמות!"

(פה מאור היה אומר:"אין מה לעשות, לא כל האצבעות שוות")

ספרו קושי שחוויתם..

שליו: "היינו בפארבטי כמעט חודשיים, ביחד באותו גסט האוס, חמישה חדרים כל אחד בחדר משלו"

אלירן: "עם נוף תלת מימדי וחברים יפים!"

שליו: "תגידו מה זה היה בוקר או ערב?"

אלירן+אבירן: "בוקר!"

שליו: "בוקר גשום וקשוח. עלה נושא השיחה מתי עוזבים את פארבטי.  מישהו זרק לא זוכר מי בהצהרתיות:" זהו אני יום שני עוזב!"

אלירן: "יום רביעי לא שני"

שליו: "אבירן אמר. הוא פשוט החליט".

אבירן: "פשוט אמרתי שזהו מבחינתי אני רוצה להמשיך הלאה ויום רביעי יום אחרון. אם לא הייתי מפעיל איזשהו לחץ.."

שליו: "אבל למה לחץ כזה? חלק היו בדעה הזו וחלק לא, אני למשל לא…והתחיל ויכוח למה לקבוע עובדה, הרי לא דיברנו על זה וזה הוחלט ככה לבד…"

אבירן: "לא ככה, אבל.."

שליו: "לא בקטע רע הרי בסוף זזנו איתך…אז הגענו קצת לרמות של להרים את הקול אמרנו 'תעשה מה שאתה רוצה' וכאלה.."

אבירן: "אבל! בדיוק אחרי דקה ישבנו יחד והכל היה בסדר".

שליו: "חייב להגיד שאלירן תמיד מרגיע את האווירה, עוצר הכל, מוציא אותנו מהסיטואציה, הוא מראה לנו שאנחנו באמצע הטיול ויש בפנינו החלטה, אומר לנו 'בואו נשב נירגע ונחליט יחד בחיוך, בואו נגיע לאמצע'"

(פה מאור היה אומר: "אין מה לעשות, צריך להגיע להחלטה. אל תרוצו לפני הקטר")

 

"בואו נשב נירגע ונחליט יחד בחיוך, בואו נגיע לאמצע'"

 

ספרו חוויה חזקה שהייתה לכם

אבירן: "חמשתנו נסענו עם האופנועים מרישיקש לקאסול. נסיעה שלוקחת שלושה ימים.  כשירדה החשכה ביום השני נקרע לשליו הכבל קלאץ' באופנוע. במקום לא מאוכלס שלא לדבר על מתויר".

שליו:"חמישה שישה בתים על צלע של הר…אין למקום אפילו שם. חצי שעה מבילאספור..איפשהו על כביש שלא אמורים לנסוע עליו.."

אבירן:"החושך יורד והתחילו לרדת טיפות…היינו מחוץ לבית נטוש של הודים"

שליו:" רגע, אתה מפספס פרטים. ראינו שנקרע  הקלאץ', החלטנו שצריך להעמיד את האופנוע ומחליפים כבל. עשינו קצת רעש כנראה, צעקנו קצת ואז ההודי שמע אותנו ויצא מהבית הזה שנראה נטוש אבל הוא לא!"

ואס: "בית של הודי אחי למה נטוש?"

אלירן: "כן כי זה היה מקום נטוש מחתרתי כזה"

אבירן:"לא היה לי איפה לשים את האופנוע, איפה שהיה מקום הייתה פרה…אז ההודי שרק לאשתו שתכניס את הפרה לתוך המטבח שלהם, כדי שאני אוכל להחנות את האופנוע"

שליו:"הבנאדם ראה שאנחנו מסתבכים, הוציא לנו צ'אי, כלי עבודה, בלי להכיר אותנו בכלל הזמין אותנו אליו הביתה להישאר ללילה, כששמע שאנחנו מישראל הוא ממש התלהב, הוא ממש השתדל לעזור לנו, הביא חברים עם פנסים. אחלה של חוויה להבין את הודו ולהבין את האימרה 'אנשים טובים באמצע הדרך'. כולנו ביחד בגשם, אחד נתן יד אחד נתן עזרה אחד נתן מילה אחד מדליק לחברו סיגריה, אחד עוזר באנרגיה…וזהו, החלפנו כבל קלאץ' ויצאנו לדרך!"

(פה מאור היה אומר:"אין מה לעשות, אנחנו בהודו")

איך מתחלקים בחדרים? תמיד ביחד? מה עם בחורות?

שליו: "הכל לפי הווייב, אנרגיות , לרוב מחפשים חדרים גדולים".

אבירן: "אני אוהב להיות בחדר לבד".

שליו: "כשמגיעים למקום זה בדרך כלל ביחד ואחרי זה מתפצלים, זה תלוי אם יש בחורות או אין בחורות".

אלירן: "אם כבר בחורות אז שיתאימו לאנרגיה של החבורה שתהיה הבנה ויהיה שיח ולא משהו שטחי".

שליו: "יצא לנו גם לישון יחד כל החבורה וגם יחד עם בחורות – לאו דווקא בקטע מיני אבל היו כמה קטעים כאלה".

היו מצבים שהצטרפתם לעוד אנשים/חבורות?

אבירן: "אנחנו משכנו אלינו את האנשים".

שליו: "המצבים שנוצרו זה שאנשים באו אלינו והצטרפו אלינו במקום שאנחנו נצטרך לעזוב".

אבירן: "בדיוק".

שליו: "יצא גם שאנשים עזבו את החבורות שלהם והצטרפו אלינו – לחודש, חודשיים – או ארבעה חודשים כמו אוהד".

(פה מאור היה אומר: "אין מה לעשות אחי, הכל זה משחקי עיניים)

הטיפ הכי טוב שאתם יכולים לתת למטיילים בקבוצות

ואס: "תהיו גברים. הכל בר פתרון ועל הכל אפשר לדבר".

אלירן: "להיות ערבים זה לזה".

שליו: "לקחת את הדברים ולעזוב זה הכי קל, כשנשארים ומתמודדים שם נמדדת החברות".

אבירן: "לא לפסול. להבין אחד את השני. גם לא לפסול עצות או רעיונות".

(מאור, אוהבים אותך)

 

"תהיו גברים" חבורת האושר מנהריה