הודואחרי 2000 שנות גלות, ולאחר מסעות מעניינים, חזרו יהודים מכל קצוות תבל לארץ המובטחת. גם אנחנו, יהודי הודו המכונים בני ישראל הגענו הנה כדי לעבוד את האדמה ולבנות לדור העתיד חיים אחרים.
בכתבה שלפניכם, אקח אותכם למסע שמתחיל בתולדות ההינדואיזם ומסתיים באמצע שנות החמישים עם עלייתם של יהודי הודו לארץ ישראל. ראוי לציין שהמסע היהודי בהודו עדיין נמשך בעזרתם של כ-800 משפחות שמפוזרות באזור מרכז הודו שדואגות לשמר את המסורת היהודית על כל פניה- מתפילות, בתי כנסת וחגים ועד לאהבת ארץ ישראל ליכוד העדה ועזרה לזולת.
הסיפור של ‘בני ישראל’
נכתב ע"י ס. צ’ריקר
הינדואיזם סקירה קצרה על מצב הדתות והמצב הסוציואקונומי בהודו בזמן הגעת ‘בני ישראל’ להודו והתנאים בהם הם חיו כ 2000 שנה.
הינדואיזם, הדת השלטת בהודו נחשבת לאחת הדתות העתיקות ביותר בהיסטוריה האנושית. בניגוד להרבה דתות אחרות אין לה מייסד. דת זו גדלה לאורך תקופה של כמה אלפי שנים והובאה ע"י הארים (הודו-אירופי) והתבוללה בדתות וגישות פילוסופיות ותרבותיות אחרות בהודו.
ההודו-אירופאים הגיעו להודו בגלים בין השנים 2500 ל 1250 לפנה"ס. הדת של הילידים שאיכלסו את תת היבשת לפני הפלישה הארית הייתה בעיקרה דת של התהוללות עם סגידה לאבותיהם ולרוחות רפאים. ההינדואיזם הייתה דת שצמחה והתפתחה לעומת חוקים קבועים מראש שהובאו ע"י הפולשים ממרכז אסיה והתפתחה לאורך המאות השונות עד היום בערך בין השנים 1250 עד 200 לפנה"ס.
הינדואיזם היא לא רק תיאולוגיה אלא פילוסופית חיים שמכוונת את חיי החברה, הכלכלה והפוליטיקה של החברה בהודו. השירה העתיקה של הודו היא 4 הוודות (וודה=ידע): ריג וודה, סאמ וודה, יאג’ור וודה ואטהר וודה. ביסוד, אלו הם אוספים של מזמורים,פיוטים ושירה.
תוספות כתובות:
א. הברהאמנס- אוסף של תיאולוגיות וחיבור של טקסים דתיים.
ב. אופאנישאדס- אוסף של מסכת פילוסופיות
ג. הסוטרות: מחולקות ל 3 חלקים: הראשון עוסק בטקסים והקרבת קורבנות, השני עוסק בטקסים וסגידה בבית. והשלישי עוסק בנושאים חברתיים וחוקיים, דבר שביסס את חוקי מאנו שנערכו בסביבות שנת 200 לספירה.
מערכת הקאסטות בהודו צמחה כתוצאה מעימות בין הארים הפולשים ובין השבטים הדרוידיאנים שכבשו. הארים הביאו איתם רעיונות דתיים של טקסי טיהור בלעדיים. זו היתה מערכת של שמחולקת ל 3 מעמדות, כמורה, אצילות ומעמד הבורגנות. הארים דירגו את המקומיים כקאסטה רביעית.
ארבעת קבוצות הקאסטות העיקריות בהינדואיזם:
i. בראהמין: קבוצת עלית שעבודתה כוללת השכלה ולימוד וביצוע כל הטקסים הדתיים.
ii. קשטאריה: משולבים במנהיגות הפוליטית, שימוש הכלי נשק והגנה על העם ורכושו.
iii. ואישיה: סוחרים וחקלאים
iv. סודרה: מעמד נחות שנועד לשרת את הקאסטות האחרות.
כל קאסטה חולקה לתת-קאסטות שהמעמד שלה בהיררכיה בתוך הקאסטה העיקרית תלוי בעיסוק וכישרונותיו של האדם. תחת 4 הקבוצות העיקריות האלו ישנם המנודים או "כת הטמאים".
קאסטה מוגדרת "כאוסף של קבוצות של משפחות ששייכים למוצא משותף מאותו אב קדמון מיתי וחולקים את אותה תורשה ובכך יוצרים קהילה הומוגנית" (הרברט רינסלי). דבר חשוב נוסף הוא שנישואים חייבים להתקיים אך ורק בתוך הקאסטה. כל קאסטה מדורגת ומותאמת למערכת של מעמד תרבותי וסוציאלי של הקאסטה עצמה ושל תת-הקאסטה שנקבעה עפ"י המקצוע והעיסוק של האדם. הדבר הבולט ביותר במערכת זו הוא מעמד אדם יכול לנו בין תת-הקאסטות אך אינו לצאת מן הקאסטה בה נולד. אך ישנם מקרים נדירים בהם אנשים מאוד מוכשרים התקבלו בקאסטות גבוהות יותר.
מתוך כבוד לכל הקאסטות, המעמד של כל חבר בקאסטה (ובתת הקאסטה) הוא שווה. אך אין זה אומר שבתוכן ישנו אוסף של אנשים דומים ומשעממים. כל קאסטה מכל גודל מכילה אינדיבידואלים ומשפחות בעלי זכויות מיוחדת (מיוחסים). כל קאסטה היא יחידה חברתית בפני עצמה וחולקת את אותה מועצה/קבוצה של זקנים (פנצ’אייט) שאוכפת את חוקיה של הקאסטה. כל הפרה של חוקים אלו יכולה להביא לעונשים של קנסות, נידוי ובמקרים מסוימים גם עונשים גופניים.
חוזקה ונוכחותה של מערכת הקאסטות בהודו הוא לא רק רעיון מוצק שכל קאסטה מחזיקה בנישה שלה מבחינת מעמד חברתי, אלא בזה שכל קאסטה היא גורל ושיש לה זכות להיות העמדה בה היא נמצאת.
אע"פ שמערכת הקאסטות מבטיחה שהמבנה החברתי יישאר כמו שהוא, הינדואיזם כתיאולוגיה היה נתון לשינויים במהלך ההיסטוריה. לראשונה, בקבלת הדתות של המתיישבים הראשונים בהודו- דרוידיאנים- וע"י מחשבות וגישות חדשות שהתפתחו בתוך ההינדואיזם, לדוגמא: בודהיזם. לאחר מכן השפעה מהכובש המוסלמי מהצפון, וב250 שנה האחרונות השפעה גדולה מאוד מהתרבות המערבית והנצרות. כתוצאה משינויים אלו נולדו תנועות שדגלו בחיזוק ההינדואיזם ודרישה לרפורמות בדת. תנועות אלו לא הביאו גישות חדשות אלא הציעו לחזק את הגישות החדשות באור חדש. אך ההשפעה הגדולה היותר על מערכת הקאסטות הוא התיעוש הנרחב והיווצרות מעמד הביניים בערים הגדולות שהתגבר במהלך ה 100 שנים האחרונות, והכלכלה החדשה שמתמקדת בתפוקת הייצור של תעשייה. מערכת הקאסטות מיטשטשת בהדרגה בערים, לעומת זאת באזורים נחשלים מערכת הקאסטות עדיין שולטת בחייהם של כ 80% סה"כ מתוך האוכלוסייה בהודו.
דוגמא של מערכת הקאסטות עפ"י סקר שנערך בקבוצות וכפרים בצפון הודו:
בראהמינים
קאטשאריה
ויאישיה
סודרה
כרונולוגיה של המאורעות העיקריים:
במשך אלפי שנים חיו ‘בני ישראל’ באלמוניות בחוף המערבי של הודו, בכפרים במישור הפורה בין החוף ואיזור הסהיאדרי המתוחם בהרים ויוצר מחסום טבעי ויעיל ממרכז היבשת. אזור זה ידוע בשם ‘קונקאן’ והרבה משמות הכפרים הינו חלק משמות המשפחה של כל עדת ‘בני ישראל’. הכפרים בשם טאהל, רוה, מאלה,קהים,אוואס, ראג’פור היום הבתים הראשונים של המשפחות טאלקר, קהמקאר,אווסקאר וראג’פורקר.
עפי" המסורת, ראשוני ‘בני ישראל’ היו ניצולי ספינה ליד נמל צ’אול, והניצולים התיישבו באזור קונקאן ועסקו בחקלאות ובייצור שמן. הם נקראו על שם מקצועם, ‘תלי, (תל היא המילה לשמן בהודית), והם נודעו בשם ‘שנוואר תלי’ (שנוואר היא המילה בהודית ליום שבת) מכיוון שהם נמנעו מלעבוד בשבת ולכן הכינוי דבק בהם ונהפך לזהותם.
1000 לספירת הנוצרים (בקירוב) ההתעוררות הראשונה מופיעה לאחר הגעת סוחר מצרי-יהודי, דוד רחבי שלימד את הקהילה כמה תפילות בעברית ומנהגים יהודיים.
1100 עד 1750 לאחר מות רחבי התפילות והמנהגים שנשמרו נוהלו ע"י 3 אנשים צעירים מהקהילה שרחבי הכשיר במיוחד, לאחר מכן הצאצאים שלהם המשיכו את דרכם. הקהילה נשארה מבודדת מהעולם היהודי ומקהילות יהודיות אחרות.
1750 חלק ממשפחות בני ישראל עוברות לגור בבומבי בכדי להצטרף לצבא הבריטי (ולחברת ,מזרח הודו’) ולאחר מכן משפחות הגיעו בכדי לעבוד בשירות המדינה.
1796 בית הכנסת הראשון "שער הרחמים" מוקם בבומבי. זוהי תקופת ההתחדשות השנייה ( לפני זה היו מתפללים באולמות תפילה בבומבי וברוב הכפרים היכן שחיו ‘בני ישראל’)
1819 תרגום של ספר בראשית למארטהי
1826 החברה המיסיונרית של מדראס מקימה 6 בתי ספר בכפרים באזור בומבי ללימוד מארהאטי ועברית. בתי ספר אלו נסגרו ב 1832 ולא נראה שצלחו בהגשמת המטרה.
1837 ד"ר ווילסון מהמיסיון הפרסביטריאני (זרם פרוטסטנטי) פתח את הבי"ס הראשון בבומבי ללימוד מאראהטי, אנגלית ועברית. בתי ספר אחרים הוקמו בעיירות וכפרים מסביב לבומבי והמטרה שלהם הייתה " להביא את בני ישראל לחינוך נוצרי"
1838 יהודים מקוצ’ין (דרום הודו) הגיעו לבומבי לערים וכפרים בכדי להדריך את התפילות באולמות התפילה של בני ישראל וללמד סדרי תפילות וקיום מצוות.
1859 ה’סידור’ מתורגם למאראהטי
1860 ה’סליחות’ מתורגם למאראהטי
1862 תפילות ראש השנה מתורגמות למאראהטי
1867/68 תפילות יום כיפור מתורגמות למארהאטי
1877 ‘בני ישראל’ חווים פעם ראשונה את ה’סאטיה פראקאש’ –(אור האמת)
1881 בחסות האגודה האנגלו-יהודית של לונדון נפתח בית הספר היהודי הראשון בבומבי
1885 משלחת ראשונה של ‘בני ישראל’ מגיעה לביקור בארץ הקודש- ראו את הלוח בקבר רחל
1896 הבי"ס של בני ישראל נוסד בבומבי. הבי"ס מלמד עברית כשפה שנייה
1890 עד שנה זו תורגמו למאראהטי התפילות ל 5 התעניות בנוסף לתפילות החגים השונים. ספרים בעברית הודפסו בבומבי. סיפורים מהתלמוד וחלק משולחן ערוך מתורגמים למאראהטי
1900 בני ישראל מראים התעניינות גדולה בהשכלה הגבוהה בעיקר במקצועות הרפואה ועריכת הדין
1935 ד"ר א. מוזס מעת בני ישראל נבחר לראש עיריית בומביי
1947 עד שנה זו מספר אוכלוסיית בני ישראל בהודו עמד על 24,000
כיום רובם עזבו לישראל. חלק מהמשפחות אף עזב לבריטניה וצפון אמריקה.
כיום מספרם של בני ישראל בהודו עומד על 7000
הבי"ס של ‘בני ישראל’
הבי"ס היה רעיונו המקורי של חיים סמואל קהימקאר. נולד בשנת 1830 וחונך בבי"ס של המיסיון האמריקאי בבומבי. הוא עבד כפקיד במפעל לתחמושת אך הקדיש את כל זמנו הפנוי לעזרה לקהילה ולימוד ההיסטוריה היהודית.
כמעט לבדו הוא החל בהקמת בי"ס יסודי בשנת 1875. בשנת 1881, עם עזרה מהאגודה האנגלו-יהודית בי"ס ‘בני ישראל’ נפתח במבנה שכור והתפתח גם לבי"ס תיכון שלימד גם לתעודת בגרות והכנה ללימודים גבוהים. הבי"ס בסופו של דבר נפתח רשמית בשנת 1896. להלן רשימת התורמים מחו"ל:
האגודה האנגלו-יהודית, לונדון רופיות 29,485
האדונים רוטשילד ובניו רופיות 8343
גברת נ. מונטיפיורי רופיות 7500
מר ס.ג. מונטיפיורי רופיות 3750
הברון דה רוטשילד רופיות 3700
מר פ.ד. מוקטה רופיות 2345
מר א.א. פרנקלין רופיות 750
מר א.א. גולדשמיט רופיות 750
שלושים שנה לאחר מכן הבי"ס קיבל תרומה גדולה מסר אלי כדורי ולאחר מכן הבי"ס נקרא על שמו.
קטע מעלון אגודת בני ישראל בבריטניה:
דיוואי הוא כפר קטן במדינת ג’אנג’ירה בחופה המערבי של הודו. בכפר זה סמאג’י הסאג’י, סמואל איזיקאל דיוואקר גר עם משפחתו. בכפר היו עוד משפחתו יהודיות כמו בכל אזור קונקאן.
בשנת 1750 סמואל ואחיו התגייסו לחברת הודו המזרחית הבריטית. הם היו 8 אחים. סמואל היה בן 20. ביחד איתו התגייסו הרבה אנשים מעדת ‘בני ישראל’.
הבריטים היו מוקפים באותה תקופה בהרבה אויבים. הגדול ביותר היה היידר עלי, ומאוחר יותר בנו. במלחמה נגד הסולטן וצבאו נהרגו נשלח כל אח לחזית אחרת. סמואל איבד 6 מאחיו. רק הוא ואחיו איסאג’י איסאק שרדו.
זה היה בתקופת מלחמת מייסור (אזור בהודו) השנייה שהתנהלה תחת גנרל מתיו, שסמואל, שנהפך עם הזמן למפקד (תחת הצבא הבריטי פיקד על גדוד של 1200 חיילים) נלקח בשבי עם רוב חייליו בשנת 1784.
אכזריות הסולטאן לאסיריו הייתה ידועה לכל. הוא היה ידוע בחוסר הרחמים שלו ובד"כ הורה על הוצאה להורג של כל אסיריו. בנוסף, אימו של הסולטאן הייתה מחויבת לצפות בכל משפט והוצאה להורג, על פי החוק של בית המשפט של הסולטאן. היא ישבה במרפסת מעל אולם המשפט ולעיתים קרובות התערבה עפ"י נקודת ראותה ונתנה את עצותיה.
כשסמואל, אחיו איסאק ואסירים אחרים הובלו בפני הסולטאן, הסולטאן בעצמו נדהם מהרושם שהציגו, ללא כל פחד והמראה המרשים שלהם. הזקן הארוך שלהם הבדיל אותם מהחיילים ההודים האחרים. הסולטאן שאל: "מי אתם? אתם נראים שונה מהאחרים", וסמואל השיב: " אני וחברי אנו מעדת ‘בני ישראל’, אמו של הסולטן היתה מופתעת כשראתה לראשונה את האנשים שמוזכרים בקוראן. "שוקרה אלחמדיללילה, יבורך האל- ישראל הם אחינו בדם- שמם נישא בתפילותינו יום יום. חוס על חייהם". הם ניצלו בנס.
המלחמה נמשכה כמה שנים לאחר מכן עד שנחתם חוזה להספקת אש. אחד התנאים היו שכל צד ישחרר את כל השבויים שבידיו. סמואל, אחיו וכל החיילים מעדת ‘בני ישראל’ שוחררו לחופשי. בחזרתו הביתה הוא קיבל כסף ומתנות כתשלום מהחברה ההודית המזרחית הבריטית בנוסף לתשלומי המשכורות בזמן שהיה בשבי. למרות שהיה כבר 34 שנה בשירות ויכול היה לפרוש בכבוד הוא בחר לחזור לצבא עד שהסולטאן הובס וחוסל ב 1792. אחיו, המפקד איסאג’י איסאק דיווקר פרש מהשירות.
הוא קיבל פנסיה טובה ומתנות מהבריטים. עם הכסף הוא קנה אדמה במחוז מאנדווי בעיר בומבי ובנה בית כנסת כהכרת תודה על שחרורו. בית הכנסת נקרא "שער הרחמים" ובנייתו הסתיימה ב 1769.
הרחוב שבו בית הכנסת עומד נקרא רחוב סמואל. האזור מסביב לבית הכנסת, היכן שבני משפחת דיווקר ומשפחות אחרות מ’בני ישראל’ גרו נקרא "אזור ישראל" (ישראל מוהאלה)
נכתב ע"י: רחל צ’ריקר
תאריכי הקמת בתי הכנסת בערים הגדולות בהודו ופקיסטן:
1796 "שער הרחמים" בומבי
1839 "שער רצון" בומבי
1879 "שער השמיים" טאהנה
1888 "עץ החיים" בומבי
1892 "מגן שלום" קאראצ’י (פאקיסטן)
1923 "תיפארת ישראל" בומבי
1931 "מגן חסידים" בומבי
1933 "סוכת שלמה" פונה
1934 "מגן אברהם" אחמדבאד
עיירות וכפרים:
1840 "מגן אבות" אליבאוג
1841 "בית אל" רוודאנדה
1849 "בית אל" פנוול
1863 "בית אל" פן
1864 "שערי שלום" בורלאי
1882 "בית אל" אשטמי
*תורגם ע"י ברק אהרון, כל הזכויות שמורות.