“מחיצות”: הצד הפחות משמח בעצמאות של הודו

בחצות בין ה-14 ל-15 באוגוסט, (תאריך שלא נקבע במדויק, כי האסטרולוגים ההודים לא הצליחו להגיע לתאריך מוסכם) –   הוכרזה עצמאות הודו. על פניו, אירוע משמח, בכל זאת סיום של כמעט 300 שנים של  שלטון בריטי אך באותו רגע גורלם של מיליונים נגזר לסבל לא יתואר. העצמאות של מה שהיה פעם הודו הבריטית האחת נהפך גם לחלוקת הודו לשתי מדינות: מזרח פקיסטן (היום בנגלדש) באמצע הודו – וממערב שוב פקיסטן. המקור לחלוקה המוזרה הזו היא הקמת פקיסטן באזורים עם רוב מוסלמי והקמת הודו על אזורים עם רוב הינדי. מאחר שבאזורים רבים האוכלוסיה הייתה מעורבבת, מיליונים מצאו את עצמם מהצד הלא נכון של הגבול שעוד לא שורטט והיו חייבים לנוע לצד השני.

התמונה לקוחה מויקיפדיה

מדינת פנאג'ב למשל, שמקושרת לכולנו כנקודה נחמדה ואטרקציה תיירותית עם העיר אמריצר והסיקים, היתה אחד המוקדים הקשים לשפיכות דמים וזוועות שונות, והמדינה עצמה נחצתה לשניים ולא נמסרה לאף צד בשלמותו- אמריצר וסביבותיה הועברו להודו ולאהור וסביבותיה לפקסיטן. בדיוק במקום הזה, הספר "מחיצות" נפתח. שני אחים קטנים, תאומים, קשב ושנקר, הנאבקים יחד עם אימם לעלות ברכבת שנוסעת מערבה מלאהור בפנאג'ב. ובעוד שדחיפות וצפיפות בעלייה לרכבת הם סצינה מוכרת, כאן שולטת האימה להפסיד את הרכבת האחרונה שיוצאת, לפי השמועה. ואז, למרות ששנקר וקשב איכשהו מצליחים להדחק הם מאבדים את האחיזה של אמם שנופלת בחזרה לרציף. מבוהלים, הם מנסים לרדת מהרכבת מה שמתגלה כמשימה קשה לא לפחות ולחפש את אימם.

"דחיפות וצפיפות בעלייה לרכבת הם סצינה מוכרת, כאן שולטת האימה להפסיד את הרכבת האחרונה שיוצאת, לפי השמועה" התמונה לקוחה מויקיפדיה

במקביל, באותו זמן בדיוק, מהצד ההודי של הגבול ,איברהים מסעוד, רופא מוסלמי באמריצר מתעורר להתגלח ומגלה שביתו מעלה עשן ועולה בלהבות, הוא ממהר למרפאה רק כדי לגלות אותה שבורה והרוסה ואת העוזר ההינדי שלו נעול בארון.

אנו מלווים בו זמנית כל אחד מהם בדרכו לכיוון ההפוך. מסעוד בדרך לפקסיטן ושנקר וקשב בדרך לדלהי. שנקר וקשב, שני ילדים קטנים מחפשים באופן מכמיר לב את אימם, מספקים את התיאור הכללי ביותר שאפשר לתאר בו כמעט כל אשה ובנאיביות לא מבינים שהם באמצע תופת שמהווה סכנה עבורם. וכך אנו מדלגים איתם בלב קפוץ מחרדה מכמעט הצלה עבורם, לאסון קל או פגיעה מינורית. מקווים שמישהו ירחם עליהם. מסעוד מנגד, מנסה להחזיק בסדר הקיים, בחוק, בהכרת תודה וכשהוא נכשל הוא פשוט מנסה את מה שהוא יכול וזה לעזור עם תיק הרפואה שלו, לחבוש פצעים, לנקז מוגלות ושאר מחלות של פליטים בעודו צמא, חולה ורעב כמו כולם. את כולם מלווה נשמתו של האבא של שנקר וקשב, המתבונן בהם ונמצא לצידם ולצד שאר הדמויות ותוך כדי משתף אותנו בחייהם הקודמים. הטריק הגאוני הזה מצד אחד מרגיע את הקוראים אפילו בתת מודע שיש מי שמלווה את שנקר וקשב באמצע הזוועה והם לא לגמרי לבד, מצד שני היכולת לראות אדם בצרה ובפרט את ילדיך אבל להשאר במימד הרוחני ללא שום אפשרות לעזור פיזית , מה שמעמיד את אביהם בחוסר אונים קורע לב.

בפועל, כל זה לא היה חייב לקרות. הינדים, סיקים ומוסלמים חיו בשלווה ושלום אחד לצד השני ובמשך שנים רבות העצמאות והשחרור מהשלטון הבריטי היתה מטרה משותפת לכולם. מבחינתו של גנדי אם לאחד יש מטע תפוחים ולשני עצי אורן אין צורך בחומה או הפרדה. אך השכן, הלא הוא מוחמד עלי ג'ינה, מייסד פקיסטן, לא היה בטוח שהמוסלמים יזכו להגנה כמיעוט תחת ההודים. חוסר ההסכמה התגלגל במהירות ללא שליטה וגרם להחלטה על חלוקת הודו. מאותה נקודה, החלו מעשי אלימות על רקע דתי, וכמובן לא עזרה העובדה שהשלטון הבריטי החליט להקדים את עזיבתו בכמעט שנה וגם החזיר את מרבית חייליו. תנועת הגירה המונית של 15 מיליון וכן מעשי אכזריות מחרידים של שוד, אונס, שריפות ובעיקר רציחות הדדיות של החלשים ביותר – נשים, ילדים קטנים וקשישים נפוצו באזורים רבים.

ילדים הודים. צלום: רשף סקלי

החסדים בספר מופיעים בקמצנות רבה ובאופן אותנטי לעומת איך שמתועדים אירועי הזוועה מאז. מסעוד מקבל תמורת הטיפול שלו מידי פעם חתיכת רוטי (לחם) ואת המעט הזה הוא מחלק לכלבים שלצידו. מעט מהמעט שלו, מסעוד גונב מבית החולים ליד הגבול תרופות, תחבושות וחומרי חיטוי – והולך בחזרה כדי לעזור למסכנים שבדרך. שנקר וקשב נעזרים במאיה, ילדה בת גילם שדואגת להם לאוכל ומכוונת אותם למסילה בעצמם שההליכה מהווה סכנת נפשות לכולם, אחרי שהם הלכו לאיבוד. בסופו של דבר, דרכיהם מצטלבות במעין "הפי אנדינג" , אך קשה להשתחרר מהמועקה שמלווה את רובו של הספר. בדיוק בגלל זה, מהמטה גנדי שנלחם למען עצמאות הודו, סירב לחגוג אותה. גנדי, שכל מאבקו לעצמאות היה דרך מאבק לא אלים, נחרד מהאלימות בין הינדים למוסלמים. גנדי נסע לקולקטה, שהיתה מוקד לאלימות בין הינדים למוסלמים והתיישב דווקא ברובע המוסלמי וצם, ערך תפילות וקיבל המוני מבקרים כדי לנסות ולעצור את האלימות בין ההודים למוסלמים. הוא הצליח לשכנע באזור מוסלמי את המוסלמים לקרוא להינדים שעזבו את בתיהם לחזור הביתה ולהבטיח להם שיהיו בטוחים ולהיפך. ולמרות שגנדי נרצח לפני שהספיק להשלים את משימת הפיוס שלו, את המעט שלום שעשה, כנראה שאותו יש לזכור.

מדד הזעפרן:

שווה בהחלפת ספר אחר: סביר

משקל בתיק: בקטנה

הפרעת קשב וריכוז: המועקה מחייבת מעט שקט

הנקודה ההודית של הספר: אמריצר, המקום שידוע בעיקר בשל מקדש הזהב של הסיקים וטקס החלפת המשמרות בהודו ופקיסטן –  מסתבר שנושא איתו זכרונות קשים מימי העצמאות של הודו.