כשבארץ פסח מתקרב, איתו מגיע חוק איסור החמץ והמבחר מצטמצם אם נרצה או לא נרצה. אבל מה קורה כשנמצאים במדינה אחרת וצריך דווקא להתאמץ כדי להמנע מהחמץ? אור כהן, כתבנו בהודו, שיתף אותנו איך הוא "שרד" את החג בהודו
נכון אומרים שהודו זה 30 שנה אחורה? אז ככה גם בפסח. בתור אחד ששומר מאז ומתמיד, מעולם לא היה לי היצע כל כך קטן של אוכל ובלגן כל כך גדול בבטן… הנה טעימה קטנה וכשרה משבוע נטול חמץ בדרמסלה.
פריקסול, קאסול
הזדחלה לאוזניי השמועה שאם לא הייתי בפריקסול אז לא הייתי בקאסול. וברור שאני רוצה להיות בקאסול, אז יש יעד סגור לחמץ אחרון. אמנם פריקסה לא היה, אבל אחלה של סנדוויץ' טונה וקינוח על חשבון הבית, עם גלגל"צ ברקע וים אוירה טובה. אם כבר מתחילים צום אז פה.
ביעור חמץ בבית חב"ד בקאסול. צילום: אור כהן
בית חב"ד, קאסול
בוקר, רוח חמה והנה, ביעור חמץ בבית חב"ד. אין מה לעשות. שינה מנצחת הכל. גם במחיר פיתה אחרונה לפני פסח. בכל מקרה, חמץ כבר אסור לאכול. ניחא, יש בננות. ומים. בהצלחה.
ליל הסדר הענק פותח את הצום בתרועה עזה באותו הערב, ומכאן המשחק מתחיל.
יום 1 , שי נסיעות, קאסול
הוחלט. מחר ניסע לדרמסלה. שם יש שני בתי חב"ד ולב יהודי ענק. אחלה מקום להסתדר בו. ובכלל, מחכה לי חבילה מהארץ עם חטיפים כשרים לפסח. יותר טוב מזה יכול להיות? ארוחה אחרונה לפני הנסיעה בבית חב"ד, עוד מצה שתתפורר בתיק, מים (כי אסור את כל מה שלא מים וקולה) ויצאנו לדרך.
יום 2, באס סטנד, בונטר
מי שהגיע ישירות לצפון לא יודע נסיעה נוחה מהי. הסמי-סליפר, או בקיצור סמי, מתוכנן בצורה ארגונומית מתוחכמת שדואגת להעיר את הנוסע משינה בכל שעה עגולה ע"י יצירת כאב בלתי נסבל בעצם הזנב.
מה עושים כשמתעוררים בסמי ולא מצליחים לישון? ממנצ'זים (אוכלים) משהו.
מה עושים כשמתעוררים בסמי ולא מצליחים לישון ושומרים פסח? לוקחים שלוק מים, נושכים שפתיים ומנסים לישון חזק יותר תוך מחשבות חוזרות ונשנות על המשכיות הדורות.
הכנות לליל הסדר בדררמסלה. צילום: רשף סקלי
יום 3, באגסו וילה, באגסו
בוקר טוב דרמסלה. אני רעב.
בית חב"ד נפתח עוד שלוש שעות לפחות. מזל שיש עוד חתיכות מצה, אחרת… הייתי נשאר כנראה קצת יותר רעב. ואם כבר מדברים על מאנץ', החבילה כבר הגיעה למקלוד, אבל מחר יש להם חג אז הדואר סגור. קלאסי הודו.
אחרי שעתיים של התרסקות על המיטה הולכים לאכול בג'רמן בייקרי, בלעדיי. אני בשקשוקה הכשל"פית בבית חב"ד. כבר חוזר.
יום 4, אי שם, דרמקוט
איפה אני. מה קורה פה. אני רעב. רעב אומרים לכם! רעב!!!
מי שאומר שבהודו אוכלים רק 2 ארוחות טועה בגדול ומטעה בענק. אנחנו טוחנים כאן כל יום עוד 3 ארוחות לפחות. מי שחושב אחרת שינסה לחיות כאן שבוע בלי הייד אנד סיק, מילק קופי וצ'אי מסאלה – "נו מסאלה".
העולם מחולק לשניים במשך 4 ימים: כשר לפסח ולא כשר לפסח. כשר לפסח זה מה שיש בבית חב"ד, קולה, מים ופירות. לא כשר לפסח זה כל השאר. לך תבין איך מסתובבים במסעדות דרמסלה עם חברים שלא שומרים….
לא מפתה? חרוסת דרמסלית. צילום: רשף סקלי
יום 5, סניף הדואר, מקלוד
אוקיי, החבילה פה אבל היא קרועה. וזה מצחיק את העובדים משום מה. מה הקטע שלהם לעזאזל.
מסתבר שכנראה בדקו אותה במכס ודאגו שכל העוגיות המצופות יימרחו היטב על שאר השקיות בחבילה. עבודה טובה!
בעצם, מה אכפת לי? יש לי במבה ושוקולד השחר כשר לפסח. בהודו. מה רבו!
יום 6, ג'רמן בייקרי, באגסו
סביבי הזמינו סנדוויץ' טונה וביצה קשה, צ'אומין, לזניה ופשטידת לחם עם לחם מעל וחתיכות קראמבל לחם ובגסו קייק. וגלידה. וקרמל. ולחם.
לי יש ופלים מצופים ומים… זה גם משהו…
צריך לחשוב על איך שוברים את הצום הזה כמו שצריך…
"מה הקטע שלהם לעזאזל"
יום 7, הישראלית, דרמקוט
שעתיים… שעה וחצי… שעה… 40 דקות… הזמן לא זז והצום לא יוצא. וכולם טוחנים חמץ מול הפנים שלי.
פתגם הודי עתיק אומר שגם המשאית הגדולה ביותר עם הצופר החזק ביותר לא תזיז מהכביש פרה עקשנית מספיק.
מספיק לפנטז על פרות. בלי לשים לב השעון התחלף ל-20:00 ו…
קולולולולולולולולו!
יצא הצום! ובגסו מציעה אחלה של עוגת חמץ קטנטנה, משמחת ומנחמת, אחרי 7 ימים של קשיי עיכול.
מלא פירורים, שמח וטוב לב, (שוב) הלכתי לאיבוד יחד עם כולם בדרך לדרמקוט.
למה דרמקוט? כי איפה תשבור את פסח אם לאיצה ובירה בישראלית?!
לשנה הבאה בירושלים, צ'לו.
האושר כשאפשר לאכול חמץ. צילם: אור כהן