מדור התרבות שלנו מכניס אליו רק כאלה שנמכרים ב-1+1 בסטימצקי ומציג סרטים שאפילו הום סינמה ז"ל לא בטוח היה משדר, אז חיפשנו קצת קלאס ועומק והכנסנו אותו דרך הדלת האחורית. יותם יעקובסון מצייר במילים את הודו שלו וגורם לנו לשכוח מהאינסגטרם.
לפני ארבע עשרה שנה, כשיותם יעקבסון ביקר לראשונה בהודו, עדיין לא היה מקובל לנסוע אליה ולשהות בה תקופות ממושכות. "נו, מצאת לך גורו?" נשאל עם שובו בלא מעט ציניות. במילים אלו נפתח הרומן יוצא הדופן ‘מסאלה’ של יעקבסון. בניגוד לספרים אחרים, שבהם הודו מהווה תפאורת ענק להתרחשות ישראלית, ב’מסאלה’ הודו היא העיקר. יחסים מורכבים של משיכה ודחייה, אהבה ושנאה מתקיימים בין הגיבור, נבו, לתת-היבשת. הודו מוצגת בספר כישות ענקית, פועמת וחיה, מדינה מורכבת, גועשת ותוססת שכלל לא ברור מה קושר את קצותיה הגיאוגרפיים והתרבותיים יחדיו.
.jpg)
"מתי התאהבת בהודו?" נשאל יעקבסון תדיר. לדבריו, תשובתו תדיר מאכזבת ומפתיעה: "מעולם לא התאהבתי בהודו. כיצד ניתן לאהוב מקום כה מסואב? כיצד ניתן להתאהב במקום שבו יש עוני נורא, אלימות מחרידה, מערכות שלטוניות מושחתות עד היסוד, הבדלי מעמדות חברתיים וכלכליים שמקבעים את מקומם של מיליוני בני אדם לחיים בתחתית שבתחתית? בהודו קרה לי דבר שונה לחלוטין: למרות שמעולם לא התאהבתי בה, כבר בתחילת שהייתי בה אהבתי את עצמי נמצא בה. הודו היא מעין מראת ענק עצומה לנפש. את חווית השיקוף החיצוני של תחושות פנימיות, כשאני מוצא את הלכי הרוח שלי באים לידי ביטוי דרך הנופים שבהם אני מטייל ובמפגשים עם בני אדם שנקרים בדרכי אני מכיר שנים, אולם דומה שבהודו חוויות אלו הפכו חזקות במיוחד.
"צריך להגיע עד לגוֹמוּק [קצה הקרחון שבו מתחיל נהר הגנגס] כדי לקבל מושג על אודות עוצמתה של גנגה, על כל הכוח ועל כל האנרגיה הפורצים ממנה, שהיא מוותרת עליהם בדרכה, במורד ההרים, בדרך אל המישורים הגדולים שבלבם אני מצוי כעת. עד לשם יש להרחיק כדי להבין כמה סחף ומשקעים היא גוררת עמה, ולבסוף, לאחר כברת דרך, כמה סחף ומשקעים היא מותירה מאחור וממשיכה כשמימיה נקיים. לקבל מושג כיצד היא מפשירה מיהירותה הקפואה, הטהורה כביכול ומתחילה לזרום לה, נענית לתכתיבי מדרונות והרים ומחליקה על גבי סלעים. עד שם צריך להגיע כדי להבין שכל שפע, באשר הוא, צריך להיות במידה. כדי להבין ששפע יכול גם לשטוף בעוצמה חזקה מדי, להטביע ולחנוק. אמא גנגה, מקור כל המים, כל השפע, כל הברכה וכל חיים – היא עשתה את הדרך הזו. מבדידות מושלגת, מסנוורת וחמורת סבר, ממושבה המורם, יצאה אל הערבות החמות והפתוחות ובהן היא כעת פורסת את זרועותיה, כמו חולצת שד, ומחבקת בדלתא של אפיקים. מרווה את צימאון גרונם ואת צימאון נפשם של מיליוני אדם." (העפלה אל מקורות הגנגס, עמודים 421-420)
מקורות הגנגס. צילום: אביטל כהן
לדברי יעקבסון "כשאדם מערבי נוחת בהודו הוא מתעמת מיד עם מושגים רבים שהוא חשב שהוא מכיר: ‘עוני’, ‘עושר’, ‘פאר’, ‘קדושה’, ‘קצב’, ‘זמן’, ‘גודל’, ‘המון’, ‘מומי גוף’, ‘אמונה’, ‘תרגולים דתיים’ ועוד. מושגים אלו ואחרים כמו מתרוקנים מתוכן ומתמלאים בתוכן חדש או נמתחים עד גבולות הבלתי אפשרי. נדמה שעל מנת לחוש את הודו באמת עליו גם להשיל מעליו מעטה של יוהרה והתנשאות מערבית שבה כוסה לבו מאז ילדותו – מעטה שכל כולו אומר שהמערב הוא נאור והמזרח לא. מסתבר שגם בעולם שנהוג לכנותו ‘גלובאלי’ ההבדלים בין תפישות עולם שונות הם עצומים ואופן התנהלותם של החיים בקצוות ארץ שונים בתכלית. כשם שניתן להצביע על זהות ודמיון, כך ניתן להצביע על ריחוק ושוני. המפגש עם הזרות ההודית מעורר בנפש המבקר את תת-היבשת טלטלה עזה. טלטלה זו יכולה לגרום לו להירתע מהמדינה העצומה ולברוח ממנה כבר במטוס הבא שממריא ממנה הלאה. התחושות הקשות שמעלה המפגש עם הודו יכולות גם לגרום לו לברוח ממנה אל המקומות הבטוחים שבנפשו בעודו נמצא בה, כך, למרות שלא עזב, הוא מסתגר מפניה ונהנה מהטוב הנינוח שהיא יכולה להציע לו בתמורה לאפס כסף כמעט. מאידך, הודו גם יכולה לגרום למבקר בה להישאב אל תוך תוכה, לכשף אותו בקסמיה, לכבול אותו בסקרנות וככזה – להוביל אותו במבוכי תרבותה והגותה האין-סופיים, שכמו חוזרים אל ראשית הימים ההולכים ונעשים יותר ויותר מרתקים. כך קרה לי."
"בארץ שבה המגע אסור כמעט, ושבה כתף חשופה נחשבת סמל לפריצות מינית, כדי לטבול בנהר פשטו עולי הרגל את בגדיהם ללא עכבות. עירום התחכך בעירום, נשים בגברים, בליל של חזות וזרועות חשופים. גבות שחומים נחשפו ושבו ועטו מלבושים ססגוניים. עירום ללא שמץ של מיניות, לפחות לא כזו הנראית לעין. התופעה הזו, המנוגדת כל כך למקובל ברחובותיה של הודו, הפתיעה אותי תמיד, וכאן בלטה לאין שיעור יותר מכל מקום שראיתי קודם." (הטבילה הגנגס במהלך הקומבה מלה, עמוד 415)
"אהבה ושנאה, סלידה ומשיכה". צילום: הילה עזרא
במרוצת השנים יעקבסון מצא את עצמו שב להודו פעם אחר פעם ושוהה בה תקופות ממושכות. בהדרגה הוא שקע בה כשם שהיא שקעה בו. מפגשים מזדמנים הפכו לחברויות, סקרנות הפכה להיכרות מעמיקה וללימוד של שפות וכתבים. אהבתו לאסתטיקה וליצירה מצאה ביטוי בלימוד ובמחקר אדריכלי ואומנותי ולתיעוד רב שנים, בכתיבה ובצילום, של טקסים ואירועים. כיום עוסק יעקבסון במחקר תרבותי ובתיעוד במרחב ההודו-טיבטי. הוא מדריך מסעות לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה, מלמד במסגרות שונות וכותב ומצלם בעיתונים ומגזינים (חבר מערכת ‘מסע אחר’, כותב במגזין G של הגלובס, ב’חיים אחרים’ ועוד). אל העיסוקים הללו נשאב מתוך רצונו לחלוק את החוויות וההתרשמויות האישיות שצבר. "חשוב לי מאד לחלוק את שלמדתי עם הזולת. אני גם מודע לצימאון לדעת, שקיים בקרב הנוסעים הישראלים להודו (תרמילאים ותיירים בקבוצות מאורגנות כאחד). אני מאמין שבהיכרות עם ה’אחר’ ובמפגש איתו יש משהו מכונן ומרפא. זה מה שהביא אותי להדריך מסעות עומק בהודו ולימים הביאו אותי לכתיבת ‘מסאלה’."
בניגוד לספרים ישראליים אחרים שעוסקים במזרח אסיה, ‘מסאלה’ אינו ספר עיוני מדעי. בניגוד לספרי קריאה אחרים ב’מסאלה’ הודו אינה תפאורה להתרחשויות הישראליות, אלא בה העיקר. היא הדבר שעמו מנהל מערכת יחסים מורכבת, רבת פנים, שבה מקופלות אהבה ושנאה, סלידה ומשיכה. הספר, שזרעו הקדום טמון במכתבים ששלח מתת-היבשת הביתה, מציע מעין קפסולה תרבותית דחוסה ומרוכזת של הודו, על כל מה שבה. הוא נמנע מניסיונות ליפות את המציאות ולקשטה, נרתע מהניסיונות הרווחים לפשט דברים ורעיונות ולהתאימם לאג’נדות מקובלות וקלות לעיכול. יעקבסון לא ‘חס’ על הקורא ומציג בפניו מציאות מורכבת וקשה. בכתיבת הספר הוא ביקש להביא לפני הקורא את הודו כפי שחווה אותה, כפי שהיא נתפשת בעיניו, על כל מה שיש בה; הטוב והרע, הנאצל והמתועב, המרהיב והמזוויע.
"מסאלה היא תערובת של תבלינים" – הסבירה ראמה לנבו, "יש כל מיני תערובות של מסאלה. יש מסאלה לצ’אי, עם שפע קינמון, ציפורן וקרדמון. ישנה הגָארם מָסַאלָה המעצימה את הלהט הפנימי. יש מסאלה לדָאל, משופעת בתבלינים אחרים וישנם עוד סוגים רבים נוספים. לעקרות הבית יש מסאלות מיוחדות משלהן, למאכלים שונים ולמצבים שונים, שאת הרכבן הן שומרות בסוד" – חשפה חיוך מסתורי כשזיק בעיניה. מסאלה, במובן רחב יותר, היא גם כינוי לז’אנר המרכזי של תעשיית הסרטים ההודית-תערובת של רומנטיקה ואלימות, שמרנות ופריצות, דתיות וחילוניות." (עמוד 48).
קפסולה תרבותית דחוסה ומרוכזת של הודו. צילום: הילה עזרא
חלקים גדולים בספר, ודווקא הקטעים המתמיהים ביותר, הם למעשה אוטוביוגרפיה של הכותב, שלאחר לבטים שונים בחר לכתוב את הספר כסיפור מסעו של אחר. לשם כך נבחרה דמותו של נבו, ישראלי ששב ופוקד את הודו. לשמו, כמו לכל השמות בהודו, יש כמובן משמעות סמלית עמוקה (שאף מבוארת בעמוד 400). באופן זה הרחיק יעקבסון את דמותו מעצמו, מה שאיפשר לו לעמוד מנגד ולבחון את המפגש של נבו עם תת-היבשת, מפגש שגם הוא, קרוב ונוגע ככל שיהיה הוא בגדר מבט חיצוני של זר החולף בה. לדבריו, באופן זה הוא זכה בחופש רב יותר בחיבור אירועים נפרדים זה מזה לכדי פתיל עלילתי אחד. הוא קשר מציאות לבדיון ושזר עובדות מוצקות עם פואטיקה ופרשנות אישית. הכול ביחד הצטרף לכלל חוויה גדושה (ולעיתים קשה לעיכול), סך חוויותיו של צופה מבחוץ, המפנים את הדברים ומעבד אותם. מתוך שנבו לוקח איתו את הדברים הלאה ומביט לפנים ולאחור על החיים שמהם בא ושאליהם הוא שב נולדת גם פרספקטיבה אקטואלית על ישראל ועל פני החברה הישראלית, שבצורה סמויה הספר עוסק בה לא מעט, ולו מתוך ההיעדר שלה בו.
נבו אינו גיבור מתמסר. הוא אוגר עוד ועוד חוויות, אך לא אחת תעלה בקורא התהייה מהי המשמעות העמוקה של הדברים עבורו. רק בסוף הספר נפגש נבו, הגיבור, עם מטייל ישראלי אחר, שהתיימרתי שהוא יהיה לא אחר מאשר הקורא עצמו. כך, לקראת סוף הספר, מתאפשר שיח ישיר בין הגיבור לקורא, כששניהם עשירים בחוויות ובדעת. שיח זה מגשר על הפערים והתהיות שבוודאי התעוררו בקורא במהלך הקריאה ומשיבים את השניים שלמים יותר הביתה.
לקריאת קטעים נבחרים נוספים: www.yotamjacobson.co.il
את ‘מסאלה’ ניתן לרכוש בכל חנויות הספרים במחיר 98 ₪ ובהנחה מיוחדת לקוראי "חיים אחרים" – דרך הכותב, ב- 70 ₪. ליצירת קשר: יותם יעקבסון: yotam.jac@gmail.com