הודו תמיד מעוררת בנו משיכה אך גם חרדה. בשנים האחרונות יותר מטיילים נוסעים, 40,000 ישראליםבשנה, מכל שכבות האוכלוסיה עושים את הודו ליותר מיין סטרים, אך גם רף החרדה עולה עקב דיווחים על מקרי אונס, שטפונות וכולי. לאחרונה חל ריבוי של אזעקות שווא בפייסבוק לגבי מטיילים נעדרים, בשבועיים האחרונים נתקלתי ב-3 מקרים כאלו.
כמישהו שמלווה, מרצה, כותב, משלח מטיילים וגם מטייל בעצמו, אני מכיר היטב את המשיכה אך גם את החשש לקראת הנסיעה למקומות אלו. רבים משייכים את הודו סטיגמטית ל-"סטלנות", מחלות, פשפשים, סמים והתפלפות (תחזור דולפין?), ורבים מצהירים כי לא יגיעו להודו כי "זה ג’יפה". ברוב המקרים מדובר באנשים שטרם נסעו לתת היבשת. הדבר מזכיר את התיירים המגיעים לישראל ולפני הפעם הראשונה חוששים, כי הרי זהו אזור מלחמה וזה מה שרואים בטלויזיה. אז מן הסתם כשירדו מן המטוס יתפוצצו על ידי מחבל מתאבד. כבר שאלו אתכם האם אתם מגיעים לעבודה על גמל?
אמנם כאשר 40,000 ישראלים בשנה יוצאים להודו, צעירים רבים אחרי צבא פורקים עול, קיימים מקרים של מעופפות, ובמקרים נדירים אף תאונות והעדרויות, אמנם בהודו ישנם המעשנים סמים, כפי שעושים בתל אביב, לונדון וניויורק, ואולי בהודו זה יותר זול ואוירת החופש על המרפסת בגסט האוס היא כמו בדירה שלי בישראל, אך לדעתי אין פרופורציה בין רמת החרדה למציאות. מדובר בתופעה מידתית, תאהבו אותה או לא, קיימים מטיילים המעשנים ומטיילים שלא. מהי המידה אינני יודע בדיוק, אך בכל מקרה בטוח שאנו מגדילים את הפרופורציות שלה בחרדה שלנו, וזהו מאפיין שמלווה כל מי שמתכנן לנסוע למזרח, משהו שאני מנסה להרגיע מזה שנים בייעוץ, כתיבה, והרצאות שאני מעביר למטיילים כאמור.
מטיילים מגיעים להרצאה שלפני הנסיעה להודו!
כאמור לאחרונה חל ריבוי באזעקות שווא בפייסבוק לגבי מטיילים נעדרים. פייסבוק הוא כלי ויראלי ביותר – משמע – כשמשהו נראה רלוונטי, אנשים עושים share וחדשה כלשהיא מקודמת במהרה על פי העניין שהציבור מגלה . יש יתרונות לכלי הזה – למשל, כאשר מישהו נעדר – הרבה יותר קל לאתרו באמצעות האינטרנט ולהציל חיים. מאידך – הקלות שבה האצבע לוחצת על ההדק יכולה לגרום לעוול.
מדוע קורה הדבר? הישראלים הם פטריוטים ובעלי דימוי עצמי גבוה ונמוך גם יחד. אנחנו אוהבים את עצמנו אבל גם לא אוהבים את עצמנו ובעלי רגשי נחיתות. כל דבר פוליטי, או חירום, מלחמה, אסון או כדומה – מאוד נוגע בנו כישראלים בנימי נפשנו, ואנו ממהרים ללחוץ על הכפתור של ה-share. משפחות שמות תמונה של מישהו שמטייל, והדרמה נוצרת מעצמה. בחורה או בחורה מקסימים ויפים מככבים בתמונה דרמטית – שממנה מוקרן "חשש לחייה" והלב הולם, אנחנו לוחצים. בעידן האינטרנט הויראלי, אנחנו, עכברי המחשב, לוחצים על מה שמעורר אותנו רגשית, כאן ועכשיו, בלי סבלנות. עוד דרמה? נהדר בוא נלחץ. לפעמים בלי לחשוב על המשמעות של מה שאנחנו עושים.
דיווח מאת נגה פסו בדף הפייסבוק של האתר שלנו בזמן השטפונות לפני כחודש
במקרה שאירע לפני שבוע בחורה ישראלית צעירה נחתה בטיסה מדלהי ללה ביום שישי בבוקר, כאשר יום קודם, חמישי, דיברה עם הוריה בארץ. זהו אינו טיול ראשון שלה בהודו. בשבת – כבר תמונתה רצה בכל פייסבוק כנעדרת. כלומר פחות מ-48 שעות לאחר שדיברה עם הוריה. מדוע? מכיוון שהיא לא יצרה קשר לפני כניסת השבת ביום שישי כהרגלה. זהו פער חרדתי שמגלם את מה שאני אומר, במקרה קיצוני. שהרי בלה יש בעיות תקשורת רבות, ועניינים שבין ילד להורה שלו ומהי התקשורת בין הילד להורה. מצד שני – מה תגיד לאמא מודאגת, שבלב ליבה חרדה ולא ישנה בלילה, כי היא "נכנסה לסרט" שמשהו קרה לילדה שלה. דיברתי עם האמא של אותה בחורה במהלך ההמתנה וניסיתי להרגיע אותה, ליבי היה איתה גם רגשית, למרות שמשהו מקצועי בי ידע שכנראה הילדה בסדר. אך אולי יש פה סיכוי של 1 ל-100000 שכן קרה משהו? ו אני מרגיע אותה לחינם? אלו המחשבות שעברו בי באותם רגעים. לאחר מספר שעות שמחתי לשמוע מהאם שהילדה התקשרה והסתבר שהכל בסדר.
עברו מספר ימים, ואתמול קיבלתי בקשה לפרסם תמונה של נעדר אחר. הפעם – לדברי המשפחה לא יצר קשר מזה חודש. נשמע כבר מדאיג הרבה יותר, לא? אז מסתבר שלא. זהו ילד שלא מעוניין בקשר רציף עם המשפחה שלו. התקשרתי לאחותו ומסתבר כי יודעים שהוא במנאלי, דיבר עם הרב בבית חבד, ומסתובב, אך לא הסירו את התמונה שלו עדיין או דיווחו שהוא בריא ושלם. מדוע? אולי המשפחה גם רוצה להעביר לו מסר כלשהוא? ומשתמשת בהיסטריה הציבורית לשם כך? 2000
shareים. התקשורת שבין מישהו למשפחתו הוא עניין רגיש וראוי לפתרון כדי שלא ידאגו אחד לשני, ומן הראוי שיפתרו אותו במסגרת הפנים משפחתית. אך השימוש בציבור ובפייסבוק ככלי שוב מתגלם פה כתותח מהיר ועוצמתי ויש לחשוב האם השימוש בו נעשה כראוי. אותו הבחור בימים האחרונים שמע ככל הנראה שמחפשים אחריו אך טרם יצר קשר.
אני מניח שגורמי חילוץ ואיתור נעדרים מקצועיים מקבלים פניות יומיומיות. אני לעומת זאת, אינני חדר המצב של משרד החוץ או חיליק מגנוס, ואני רואה את מה שמבחוץ, שיצא לציבור. מספר המקרים שאני מציין הוא הנורה האדומה שאני מעלה, ותואם את ההרגשה שלי בלי קשר כי יש עליית מדרגה בחרדה, ובשימוש בכלים הציבוריים מאז השטפונות בהודו שארעו לפני כחודש. את זה אני כמשלח מטיילים רואה, ומרגיש גם מהציבור. (קיבלתי 30-40 פניות ממטיילים מודאגים ששוקלים לבטל את הנסיעה להודו בשל השטפונות)
האם כל הורה שהילד שלו לא דיבר איתו מספיק לטעמו אם בגלל שהילד לא רצה, בטרק, או שסתם רוצה להתנתק, יפעיל את פייסבוק? האם זאת תהיה תופעה? ובמקרים אמיתיים כבר לא נגיב יום אחד? כמו בסיפור "זאב זאב"? שאלות שמעסיקות אותי בימים אלו. רמת החרדה עלתה, וסיפורים על מקרי אונס ועל שטפונות רק מלבים את החרדה שכבר קיימת ממילא לגבי הודו אצל אלו שטרם היו שם. זה מזכיר סיפור בחדשות שמישהו רואה באירופה לגבי ירי קסאמים מעזה.
מי קובע האם באמת מוצדק לחפש אחר מטייל? כי הרי ייתכן במקרים מסויימים כי באמת קרה משהו. האם יש סף או קריטריון שעל פיו נקבע "מצב חירום אמיתי"? אז מסתבר שכן, יש נהלים במשרד החוץ בהכרזה על נעדר, וחברות הביטוח כמו גם גופי חילוץ כגון חיליק מגנוס המפורסם מתמחות בלהבדיל מתי זה נחוץ ומתי לא. מתי ילד "התפלפ"? וצריך לשלוח אנשים להחזיר אותו הביתה? ומתי הוא פשוט נהנה להתנתק מההורים שלו, רוצה לגדל זקן וללכת יחף בהודו? אולי הוא רוצה להיות נזיר? זוהי זכותו המלאה הרי. איפה עובר הגבול? אלו הן שאלות מעניינות ביותר, וגופים אלו יכולים לתת תשובה.
שאלות אלו חוזרות לגבי חרותו של אדם והאם הוא פוגע בעצמו או באחרים או שמא רק נורמות תרבותיות כלשהן מקטלגות אותו כ-"מישהו שצריך להציל אותו", או לגבי אנשים המשתתפים בפעילויות המוגדרות כ-"כת", משהו שמוגדר בחוק. אכן דיונים מעניינים. אני רק יכול לספר לתחושתי כי, שוב, מקדם החרדה גבוה יותר מהצורך בו, ואנו הגופים המקצועיים צריכים ללמוד להרגיע. קידום היסטרי של פוסטים עם תמונה של נעדר בפייסבוק לא תורמת במקרה הזה. חיפוש שקט ויעיל, ורק במקרה הצורך גם פומבי ואינטרנטי, אך באמת במקרה הצורך, הוא הדרך הנכונה. בכל מקרה – בעידן הפייסבוק כל אמא מודאגת יכולה ללחוץ על הכפתור הזה, מבלי שהמסננות המקצועיות יותר שתיארתי מעורבות.
לסיכום, לאחרונה נתקלתי באזעקות שווא, ייתכן שהן לא גורמות להרבה נזק, למעט מבוכה אצל הצעיר אותו חיפשו, אך אולי ניתן ללמוד מהן משהו על עצמנו, ועל רמת החרדה שלנו. עד כמה קל ללחוץ על ההדק ועד כמה קיים פער אצל אלו שלא הגיעו להודו עדיין ואלו ששם, פער חרדתי שבו אני עוסק מזה זמן רב.
אין במאמר זה בכדי לעצור אתכם מלנסות לעזור למישהו, או לאתר ולהציל מישהו. אם אתם מרגישים שזה מה שאתם צריכים לעשות- תלחצו על הכפתור. אך רק התבוננו, הרהרו, האם זהו באמת המצב? ותגלו את התשובה בתוככם. אין כוונתי לפגוע באותן משפחות שאכן הרגישו חסרות אונים וייתכן שמבוהלות, ולו לרגע, ולמרות שכל הסיפורים המוזכרים פה אמיתיים אינני מציין שמות ו/או תמונות כמובן.
טיפים לילדים המטיילים
תאמו ציפיות עם ההורים שלכם לגבי תקשורת, וכי הנסיעה להודו הינה הזדמנות לניתוק וגם ברמה הטכנית, לא ניתן להתקשר לילד כפי שהיה בארץ, גם אם ניתן לו סלולרי ואלף כרטיסי סים. ועל כך נאמר "אלף כרטיסי סים לא יצליחו לתקשר איתי (אם אני בלה! ) ". והכי חשוב – שימרו על עצמכם! וחישבו על ההורים שלכם, התקשרו אליהם מעת לעת, אך מכיוון שאתם רוצים להתקשר אליהם, כי אתם אוהבים אותם, ואכפת לכם מהם, ולא כי יש "אולטימטום", או "רגשי אשמה". וזוהי דעתי האישית כמובן.
טיפים להורים
סימכו על הילד שלכם. גידלתם אותו והוא יודע לשמור על עצמו. בקשו ממנו ליצור קשר ולעדכן אתכם בנעשה, אך גם תנו לו את החופש שלו. במקרה ונוצרה דאגה – שאלו את עצמכם האם הקפיצה במדרגות הדאגה לא מהירה מדי, יש הרבה שלבים בדרך להכרזה של מישהו כנעדר. התייעצו עם גורמים מקצועיים.
דני אברהמי – הייטקיסט לשעבר ותרמילאי נצחי.
מרצה, כותב ומייעץ למטיילים להודו ונפאל מזה למעלה מעשור.
יוזם האתר Hodu.co.il / Nepal.co.il
הודו
