שומעת אחותי

אולגה נולדה באיראן בשנת 1982 בתקופת רוחאללה ח'ומייני. הנשים מגיל קטן חויבו ללבוש חיג'אב. (בגד המכסה את הגוף ואת הראש, במטרה לצניעות)

מה הצית את הרעיון של לטוס להודו?

"בגיל 8, לראשונה בחיי, ראיתי סרט הודי ולא ידעתי מה זה הודו אז בזמנו. בסרט הנשים היו מהממות, לבושות בבגדים ותכשיטים יפים שמעולם לא ראיתי. הייתי כל כך מהופנטת מהסרט, למרות שרוב הסרט היה מצונזר.

זה היה ניצוץ הראשון שלי עם האהבה הגדולה שלי להודו".

"בגיל 9 אימא שלי החליטה שהיא רוצה לעזוב הכל ולעלות לישראל. כמובן שזה אומר לעלות בהיחבא ברגל ובשיירות על גמלים וג'יפים. עברנו דרך פקיסטן, שם הלבישו אותנו כמקומיים כדי שלא יגלו אותנו. אני לבשתי בגדים שדומים קצת לבגדים הודים והייתי נורא שמחה, דילגתי לכל מקום עם הבגדים והייתי חופשייה מחיג'אב. יום אחד שמעתי מוזיקה כל כך יפה שגרמה לנשמתי להיעצר. יצאתי החוצה כדאי לראות מאיפה באה המוזיקה. הגעתי לחצר,ראיתי טייפ, וישבתי מולו מהופנטת. פתאום בא איזה גבר וראה אותי מאזינה למוזיקה, הוא דיבר איתי בשפה שלא הבנתי ואני רק הצבעתי על הטייפ. הוא חייך אלי ונתן לי את הקסטה. מתי שהתאפשר לי הייתי שומעת את אותה שוב וזה היה גורם לי לרוגע ושלווה. רק כשהגענו לישראל, הבנתי שהקסטה מכילה שיר הודי ומאז גלשתי לעולם המוזיקה והסרטים ההודים. לא הייתי מסוגלת לשמוע כלום, רק מוזיקה הודית. שקעתי כל כך בעולם ה"בוליווד" עם הסרטים והשירים, עד שהאהבה הזאת מלווה אותי עד היום. המוזיקה ההודית עזרה לי להתגבר על הרבה קשיים והיו לא מעט כאלה, בתור עולה חדשה מאיראן ולקויית שמיעה שחיה בעולם השומעים".

"מאז ששמעתי על הודו, בגיל קטן יחסית, רציתי להגיע לארץ המדהימה הזאת. וזו הייתה מטרת חיי. כמובן שהחיים לא מסתדרים לפי התוכניות בגלל נסיבות משפחתיות, כספיות, וכמובן לימודים, עד שבגיל 33 לא יכולתי יותר וטסתי עם אחותי להודו המדהימה. האהבה שיש לי להודו נדבקה קצת לאחותי ולכן היא רצתה להצטרף".

 
עפות ביחד

עד כמה את לקויית שמיעה?

"מגבלת השמיעה שלי בינונית. אני מרכיבה שני מכשירי שמיעה ומדברת רגיל. מגבלת השמיעה של אחותי יותר חמורה. היא מרכיבה שני מכשירי שמיעה, מדברת פחות טוב ומתקשרת בשפת סימנים".  

זה אומר שלא שמעתן את כל ההמולות, כל הצלילים, וכל הרעשים של הרחוב ההודי? 
"אנו שומעות כל רעש בעוצמות כפולת בגלל שהמכשיר שמיעה מכני. בישראל אני לפעמים מכבה את מכשירי את השמיעה ברחוב כדי לא לשמוע את הרעש שעושה לי כאב ראש בלי סוף. לעומת זאת בהודו אני לא יכולתי להרשות לעצמי לכבות את המכשירים אחרת שתינו היינו נדרסות, אבל בכל זאת הרעש לא היה כזה מפריע משום מה. אדרבה, אפילו הרגשתי שזה קסם מיוחד של הודו שאפילו הרעש הוא חלק מהיופי של הודו. לכן שמעתי כל רעש בעוצמה כפולה".

"אפילו הרעש הוא חלק מהיופי של הודו"

הגעתן למקומות מיוחדים מאוד שהרבה ישראלים לא מבקרים בהם דוגמת צ'אטריסגר, אנדרה פראדש, מאדהייה פראדש, ועוד, איך עושים את זה? 

"כשהגעתי להודו, לא ידעתי בכלל מה זה "שביל החומוס". בתכלס גם לא עניין אותי, כי רציתי לחוות את התרבות המדהימה. לדבר בשפה ההודית, לאכול מאכלים הודים, ללבוש בגדים הודים. להפוך להודית באופן מלא.

טיילתי דרך הספר 'לונלי פלאנט' וחיפוש באתרי מידע על מקומות מעניינים בהודו–  כמו נופים ומפלים שהייתי רואה בסרטים הודים".

כל מקום שנסענו היינו רק אני ואחותי, ונסענו רק באוטובוסים לוקאלים. הייתי מבררת בתחנת אוטובוס הכל. הזמנתי כרטיסי רכבת בתחנת רכבת, סליפר רגיל, והיו כמה פעמים שנסענו ברכבת בכרטיס ג'נרל בגלל שלא השגתי כרטיסי סליפר.פעם אחת נסענו ברכבת לעיר ויסאקהפאטנום בכרטיס ג'נרל במשך 28 שעות נסיעה. ישנו על הרצפה דחוסות בין כל ההודים. והיו עוד כמה מקרים כאלה שנאלצנו לנסוע בכרטיס ג'נרל ואלו הנסיעות שהכי זכורות לי כחוויה.

רציתי את הודו שהתאהבתי בה גיל קטן, לשכוח את ישראל ולחוות לגמרי את הודו. דיברתי בשפה ההודית ואכלתי רק מאכלים הודים בדאבות. לבשנו כל הזמן בגדים ותכשיטים הודים. באוטובוסי לוקאל שהיינו נוסעות היו משמיעים מוזיקה הודית, כל הזמן הייתי יושבת ליד הנהג כדי ליהנות מהנוף ולשמוע את המוזיקה ההודית שמתנגנת. הייתי מבקשת מהנהג להגביר את הווליום והייתי שרה בקולי קולות, וההודים היו בהלם והיו מחייכים אלי ושרים יחד איתי. כשהיינו רואות תהלוכת חתונה שמלווה את החתן אז היינו מצטרפות לשיירה, רוקדות, ומלוות את החתן לאולם. אפילו בהתמקחות על מחירים בקניות או על מחירי מקומות לינה – בהתחלה היו נותנים מחירים מופקעים ואז הייתי מדברת איתם בהודית, הם היו מורידים לפחות בחצי מחיר.  בכל מקום שהיינו – התחברנו מהר להודים.  

"רציתי את הודו שהתאהבתי בה מגיל קטן"

מה הקושי בלהגיע למקומות האלה יחד עם אחותך כשלשתיכן יש מגבלות שמיעה?

"היה לא קל לאחותי והייתי צריכה לשמור עליה פי ארבע, כיוון שליקוי השמיעה שלה יותר חמור. היא לפעמים לא הייתה שומעת  רעש של מכונית, אופנוע וכו'. בגלל שבהודו היינו הולכות בכבישים, כמה פעמים הייתי צריכה להחזיק לה יד או להזיז אותה מהדרך. היו פעמים שהייתי צורחת עליה שתזהר. לפעמים לא היינו יכולים ללכת אחת ליד השנייה והייתי מקפידה שהיא תלך מקדימה ואני מאחוריה, ככה כל פעם שרכב עבר הייתי מזיזה אותה. קרה כמה פעמים ששיירה של מכוניות ואופנועים מצפצפים מאחורה והיא הולכת בשיא האדישות בכביש, כאילו הכביש שייך לה. אבל מה שטוב בהודו – שהם לא היו מתעצבנים עלינו, להפך – היו תוקעים מבט ואני הייתי מחייכת אליכם, הם היו מחייכים בחזרה וממשיכים הלאה".

"הייתי צריכה לשמור עליה פי ארבע"

ההודים הבינו שיש לכן קשיי שמיעה?

"היו הודים שלא הבינו מה יש לנו באוזניים והייתי מסבירה להם שזה מכשיר שמיעה. חלקם היו מקבלים את זה בנועם ובאהבה, אפילו היו נותנים יחס מיוחד במיוחד לאחותי – מתייחסים אליה כאילו היא המשפחה שלהם והיו מפנקים אותה. לעומתם היו הודים שהיו יותר מעיזים והיו נוגעים במכשיר שלנו, היו תוקעים אצבעות באוזניים שלנו ולא היו מבינים מה זה. לפעמים הייתי עובדת עליהם ואומרת שזה טלפון, אפילו פעם אחת אמרתי שככה אני מדברת עם האלה קאלי והיו נבהלים ובורחים".

"היו הודים שלא הבינו מה יש לנו באוזניים"

"היה מקרה אחד שישבנו בלובי במלון ואיזה הודית צעירה כל הזמן הייתה מסתכלת עלינו ובסוף היא ביקשה לדבר אתנו והתעניינה במכשיר שמיעה שיש לנו באוזניים. ישבנו דיברנו אתה שעות והיא סיפרה לנו את כל קורות חייה. לקראת הסוף היא אמרה לי בעקבות השיחה שלנו שהיא רוצה ללמוד מקצוע קלינאית תקשורת כדי לעזור לליקוי שמיעה. וזה השאיר אותי בשוק שהשפענו ככה על חייה של אישה.

מה שמדהים בהודו – שמעולם לא הרגשתי שליקוי השמיעה שלי מגביל אותי. להפך, הרגשתי שאני יכולה הכל והודו נתנה לי ביטחון להתגבר על הרבה דברים והוציאה ממני דברים שלא ידעתי שאני יכולה.

ישראל, שנחשבת מאוד מפותחת כביכול בקבלת אחר והבנת ליקויי מוגבלות ויש לה את כל המידע על מוגבלות, דווקא לדעתי צריכה ללמוד מהודו בקבלת אחר. בהודו מעולם לא הרגשתי שיש לי מגבלה. הרגשתי את הודו בהחלט ולא הפסדתי שום חלק ממנה".

"לדעתי ישראל צריכה ללמוד מהודו בקבלת אחר"