סארו - הדרך הביתה, זה שם של סרט שאתם פשוט צריכים לראות. כך לירון ביאלקוביץ, ממליץ לנו בחום: "עזבו הכל וצאו לדייט-סרט עם מישהו או מישהי שאתם אוהבים". אבל לא לפני שתקראו למה
אז יצאתי לדייט שני עם בחורה מקסימה, אין ספק שזה מה שעשה את הערב וגם אם היינו יושבים על סתם ספסל ברחוב, כנראה שהערב הזה נועד להסתיים בחיוך ענקי. אבל כאן היה משהו אחר, היא לקחה אותי לסרט וזה לא בדיוק מתאים לדייט שני אבל זורמים, אני יוצא הודו אז סאב קוץ מילגה וזה.
"היא לקחה אותי לסרט וזה לא בדיוק מתאים לדייט שני אבל זורמים, אני יוצא הודו אז סאב קוץ מילגה וזה". בתמונה: סארו, מתוך הסרט.
לא ידעתי על מה הסרט אבל מיד כשהוא התחיל הבנתי שהיא ידעה מה היא עושה הגברת, ממש התרגשתי לראות שהסרט הוא תוצר של מאמא אינדייה. סארו הוא ילד הודי מהמעמד הנמוך שמוצא את עצמו נקלע לסיטואציה שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לעבור. ברור, זה הודו, זה קשוח, זה גדול, המרחבים, זה לא כמו כאן. הילד מסתובב עם אחיו כשגרת החיים, הולכים להרפתקה, לגייס כמה רופי שיהיה חלב וקצת קמח לאמא שלהם שגם ככה הכל מביאה להם. אבל הפעם האחים נותקו איכשהו וסארו הלך לאיבוד. בעצם, איכשהו חצה את הודו ואבד, משם, העולם מתגלגל מהר ומלא דברים קרו.
הטריילר:
הסרט פתח לי כל מיני דברים שגם ככה עלו לי במחשבות בזמן האחרון, על תאוות בצע וחומריות, על הסתפקות במועט, על זה שאנחנו צריכים כל הזמן להתמקד ולהעריך את מה שיש וממש לא את מה שאין, אין זה אין, הוא לא פה, מה יש להתייחס אליו בכלל. כמה שאני אוהב את הודו וכמה שאני אוהב את ההודים האלו. אם נסיר את כל הסיפורים המתויירים והמפחידים, העם הזה מיוחד במינו. אבל זה לא העיקר.
זה לא באמת סארו אבל מרחוק, כולם ילדים בסך הכל. צילם: לירון ביאלקוביץ
מעבר לסיפור שהוא מרגש, נשבע שירדו לי דמעות. הילד הזה, סארו, הוא פשוט מלאך. גדל לעולם קשוח ואכזר, בייחוד בצפון מזרח הודו הבנגלית. שם הכל זה תוהו ובוהו שיוצא והוא בכלל מסודר, איכשהו. ככה הם חיים והם מחייכים, בעיקר כי אין להם את פייסבוק ואת מס הכנסה על הראש. הם מרימים אבנים למחייתם, אבל לא מסתובבים עם פרצוף עקום ושונאים את החיים, בדיוק להיפך. הם עפים על החיים. מבין הלכלוך והעוני, הם נהנים מחיק המשפחה ואוהבים מקרוב, מחזקים אחד את השני ושומרים אחד על השני. זה הרבה יותר קרוב מהקשרים שאנחנו מכירים כאן ביומיום וצריך לדעת להעריך את זה.
אוהבים שמחים ומחייכים כי זה החיים – צילם: לירון ביאלקוביץ
הוא, סארו, הילד החמוד הזה שגדל שם בעולם הזה, נתלש משם איכשהו ומוצא את עצמו אבוד בהודו, בתור ילד, מחפש את עצמו ומוצא את עצמו, באוסטרליה. אמיתי, גם הסיפור. לכו תבינו, אי אפשר להבין, אבל הוא מתכנן לחזור הילד, לא יודע איך, אבל הוא יעשה את זה. וכשהוא יעשה את זה, אתם תתרגשו, תתפחלצו, תיגנבו, אולי קצת תבכו – אולי הרבה. אם הייתם ואהבתם את הודו אז בכלל. אז לכו לסרט הזה, הוא יותר אמיתי מכל הסרטים האחרים שמשדרים עכשיו בקולנוע ובכלל, והוא גם נוגע בלב וזה כיף, להרגיש את הלב ככה, הוא שם ופועם.
אז אם לא הייתם בהודו אז סבבה, תלכו אל הסרט, הכל טוב. אבל מיד אחר כך תעשו לעצמכם טובה וטוסו להודו, תחבקו אותם, תהיו איתם, אל תפתחו אותם לזוהמת המערב, תנו להם אנרגיות טובות. לכו, תרגישו, צאו קצת מאזור הנוחיות ותלכו להתרגש מזה על אמת, לא רק מהסרט, זה החיים, זו המציאות ולפעמים היא יפה ומרגשת, לפעמים גם עוקצנית ואף חותכת.
המוסקטרים מפושקר, מקבצים נדבות אבל מחייכים – צילם: לירון ביאלקוביץ
תיהנו מהסרט, עופו על הודו.
בום עליכם.