שני צלמים והודו אחת יצאו למסע

קוראים לי ירין טרנוס, בן 26 מראשון לציון, צלם חתונות.

להודו טסתי עם חברה שלי, מאי סביר, שמנהלת יחד עם אחותי את סטודיו TWENTYTWENTY בת"א.

מאז שאנחנו ביחד, מאי ואני קיבלנו החלטה לחגוג את ערב השנה החדשה בחו"ל. לפני שנתיים היינו בלונדון, לפני שנה בברלין, ולפני חודשיים החלטנו לנסוע להודו.

אחרי ברלין הרגשנו שמיצינו את אירופה ורצינו לעשות טיול מיוחד וארוך. ההחלטה על הודו התקבלה מיידית. לי יצא לראות קצת עולם, הייתי באירופה, בדרום אמריקה ובתאילנד, כך שהודו הייתה מבחינתי יעד שהוא "must". בהתחלה, מאי חששה מהאוכל וההיגיינה, אבל ידענו שזאת חוויה שאנחנו חייבים לעבור יחד, ועכשיו זה הזמן המתאים.

מהרגע שסגרנו כרטיסי טיסה ידענו שצילום הולך להיות חלק משמעותי בטיול. הייתה לנו הרגשה שהודו תספק לנו רגעים, צבעים, נופים ואנשים שלא נראה בשום מקום אחר בעולם. בשונה מהטיולים הקודמים שבהם השתמשנו רק במצלמת פילים, הפעם לקחנו מצלמה דיגיטלית (מי שעוסק בצילום או אפילו חובב יכול להבין את השינוי הדרמטי בבחירה הזאת). ההחלטה התרחשה בעקבות לימודי הצילום ועריכת הווידאו של מאי, הרצון שלנו לעשות סרטון וידאו, ושינוי בסגנון הצילום והעריכה שלי.  

צוות Hodu.co.il אוהב את הסגנון החדש. צילום: ירין טרנוס

בעקבות התחביב החדש של מאי, החלטנו עוד בארץ, לצלם סרטון אפטר מובי משוגע. תכננו ללמוד טכניקות צילום חדשות, לראות סרטוני הדרכה, לקבל השראה מסרטים בסגנון ולבנות סטוריבורד

אממה… היינו כל כך עסוקים בעבודה השוטפת שלא הספקנו לעשות כלום. יצאנו לטיול בהחלטה שנצלם כמה קטעים מגניבים, ויהיה מה שיהיה. בסופו של דבר לא צילמנו כל כך הרבה, והייתי בטוח ששום דבר לא ייצא מאוסף הקליפים הרנדומלי שהיה לנו. מזל שחברה שלי גאון, עשתה את הבלתי יאומן וערכה סרטון מדהים (הקישור לקליפ מופיע בתחתית העמוד).

רוב התמונות שצילמתי היו נופים או תמונות שבהן מופיעה מאי. רציתי לצלם צילומי רחוב אותנטיים, ובעיקר להתמקד באנשים. לא הצלחתי להתגבר על חוסר הנעימות שכרוך בלכוון את המצלמה על אנשים שאולי לא מעוניינים בכך (אני צלם חתונות- אנשים משלמים כדי שאני אצלם אותם), דבר שגרם לי להרגיש פספוס. 

"כאן זה לא דרום אמריקה"- הסטיקר הזה ממש הצחיק אותי כשראיתי אותו על איזו מסעדה בצלע הר בואטה קאנאל, ואני חושב שזה די סיכם את הטיול שלנו. הודו היא מדינה שלוקח זמן להיכנס לאווירה שלה. אני רגיל שבחופשות הקודמות שלנו כל היום היה מלא בעשייה, באטראקציות, באקסטרים, בטרקים, בחיי לילה פעילים- ואז הגענו להודו. הבנו שהמהות של הטיול היא לשבת על החוף, לצלול למחשבות, לעשן ולאכול. שלא תבינו לא נכון, זה היה אחלה מבחינתי, ממש נהניתי מהרגעים של השקט והשלווה ומהאפשרות לקרוא את הספר "כוחו של הרגע הזה" כל הצהרים, ספר שממש  שרציתי לקרוא הרבה זמן. אבל ללא ספק- לוקח זמן להיכנס לאווירה, והדבר מורגש במיוחד כשיש לך זמן מוגבל. כשפגשנו אנשים שמטיילים בהודו כבר הרבה זמן הבנו שאנחנו לא נמצאים באותו ראש כמו שלהם, או כמו שאחד מהם אמר לי "להיות בהודו חודש זה חופשה, ומעל שלושה חודשים זה כבר טיול".

ביקרנו בכל המקומות המוכרים בדרום: פאלולים, ארמבול, האמפי, ווטא-קנל, אום ביץ ומונאר. האוכל הפתיע אותנו לטובה, והניקיון לרעה (הייתי בכמה מדינות עולם שלישי בחיי – אבל להגיע ל"מלון" בלי מצעים על המיטה?!). הימים שזכורים לי ביותר, הם הימים שבהם שכרנו  אופנוע בהאמפי. ממש פחדנו בהתחלה, אבל אז הבנו שאם נהיה בלי אופנוע, לא יהיה לנו יותר מדי מה לעשות- אז הלכנו על זה, ונהנו ממש! כל יום נסענו לראות את השקיעה במקום אחר, דבר שהכניס סוף סוף קצת רגעים של אדרנלין בתוך כל הרוגע– אומנם זה היה על אופנוע 50 סמ"ק, אבל עדיין זו הייתה הפעם ראשונה שלי. חוויה נוספת שזכורה לי היטב היא הפעם שנכנס לנו קוף גדול לחדר דרך החלון של השירותים, בזמן שמאי הייתה בדרך למקלחת. היא רצה החוצה כמו באיזו סצנה מסרט. זה היה ללא ספק אחד הרגעים ההזויים והמפחידים שהיו לנו בטיול. מלבד אותם רגעים שממבט לאחור נזכרים כרגעים חיוביים, הרגשתי שנחשפנו לדברים שהשפיעו עלינו ברמות הרבה יותר עמוקות. העוני שראינו בכל מקום, גרם לנו ללמוד, להעריך ולהגיד תודה על מה שיש. נחשפנו לעוני אמיתי ולא עוני של "אני לא יכול לשכור דירה בת"א ולאכול כל היום סושי". זה הכניס אותנו לפרופורציה והוציא אותנו מהשגרה של היום יום בארץ. התמודדות עם אנשים בעלי דעות חדשות השונות בצורה דרסטית מהדעות שלנו, עם כל מיני מצבים קשים באמת שלהם לא היינו מורגלים בארץ (לוקאלים, חדרי מלון ושירותים שלא ראויים למגורי אדם, מים קרים במקלחת). סה"כ הודו מורכבת ממלא חוויות קטנות שאולי פחות נשמעות טוב "כשמספרים לחבר'ה", אבל הן משפיעות עליך.  יש אנשים שנרתעים מהלכלוך והזוהמה, וחושבים שטיול צריך להיות רק בתנאים אידיאלים של 5 כוכבים, אבל אני לא מסכים- לחוות את הדברים האלה בונה לך את האישיות.

"לחוות את הדברים האלה בונה לך את האישיות". ירין וחברים

החזרה לארץ לעומת זאת הייתה קלה. אני לא מהאנשים שמתבאסים שנגמרת להם החופשה כי אני אוהב את מה שאני עושה בארץ, אז כיף לי לא משנה איפה אני. מאוד נהננו בטיול והיינו שמחים לבקר גם בצפון הודו, אבל הזמנים שבהם אנחנו יכולים לצאת לחופשות לא מתואמים עם מזג האוויר שם אז נראה אך זה יסתדר… ובינתיים יש עוד חצי שנה עד שנתחיל לתכנן את טיול ראש השנה החדשה שלנו. עד אז נתרפק על תמונות מהודו, והאלבום שעיצבתי מהתמונות אמור להגיע כבר בדואר.
 

עכשיו כשאתם מכירים את הסיפור, בואו לראות את הקליפ