לצד העוני, הלכלוך והאפרוריות, ישנם מלונות יוקרה וחיים מלאי נהנתנות וראוותנות- שלושה ממטיילנו חוו את הפאר ההודי וחזרו כמו חתול שמלקק את השמנת על מנת לחלוק גם איתנו את חווית העושר....
כל מטייל חווה את ההלם הראשוני כשהוא יוצא משדה התעופה בדלהי.
הריחות והצבעים החזקים, צפיפות האנשים, ובעיקר- הטינופת. כל אותן אזהרות ועצות שמקבלים ממטיילים לשעבר, לא באמת עוזרות ברגע ההתמודדות. לא משנה כמה מכינים אותך לפני, החוויה הראשונית היא קשה ולפעמים בלתי נסבלת. הודו ללא ספק, מלוכלכת בצורה קיצונית וחסרת מודעות בכל הקשור לאיכות הסביבה ושמירתה. אך ככל שהזמן חולף, העיניים מצליחות להתעלם מהטינופת והלכלוך, ובמקום, הן מתמקדות ביופי עוצר הנשימה שקשה לקלוט במבט ראשון. לפתע, ניתן להרגיש את החיבור לפשטות ואת הקסם. התפיסה משתנה- כל מיני תהיות ושאלות עולות לגבי סגנון החיים ההודי, ומדוע אי אפשר ליישם את אותה צורת חיים פשוטה, נטולת הטכנולוגיה בישראל. כל מטייל חווה את הרגע בטיול שבו הוא מפנטז על האפשרות של קניית גסט האוס בצפון הודו. הזמן הופך לאיטי, הדברים הופכים לפשוטים וישנה הרגשה של רוחניות אמיתית שמציפה.
ואז מגיע הרגע הקסום בטיול (בדרך כלל לקראת הסוף), שבו הרוחניות, הפשטות וההסתפקות במועט- מגיעות לידי מיצוי. הסובלנות מתחילה להתפקע, כל ההודים מעצבים, והכמיהה לטיפה של מודרניות חזקה יותר מכל דבר. האם בקשות בסיסיות, כמו שירותים תקינים, מים חמים שמחזיקים מעמד יותר מחמש דקות, וחדר בלי גן חיות- הן בקשות מוגזמות?! בדרך כלל אותן תחושות מלוות בגעגועים הביתה, ובעיקר לשניצל של אימא, נטול הגידים. אחרי חודשים של טיול תרמילאים, שבהם נוצרת שכבת לכלוך בלתי נפרדת מהעור, רגע לפני ההגעה הביתה, מטיילים רבים מחליטים להעביר את הימים האחרונים של הטיול בבית מלון מפואר. המחירים המגוחכים של מלונות היוקרה בדלהי פתחו בפני המוצ'ילרים את האפשרות לחוות חוויה יוצאת דופן, שלא הייתה מתאפשרת להם במדינות אחרות.
לארגון טיול אישי בהודו בכל דרגת תקציב
לכן, החלטתי לקבץ שלוש המלצות ממטיילים שהיו בעצמם במלונות יוקרה בדלהי. המלון הראשון נקרא "Hotel Jivitesh". עמית, מטייל שחזר מהודו ממש לא מזמן, מספר לי על החוויה: "הימים האחרונים בהודו היו ללא ספק כמו סרט. הגענו למלון שהזמנו דרך האינטרנט, שלושה מוצ'ילרים תשושים, ולהפתעתנו גילנו שאין בריכה. לא לקח הרבה זמן עד שהחלטנו לחפש מלון אחר- זה היה לנו ברור שלא נתפשר על הבריכה (חמישים מעלות בצל). למחרת, הגענו למלון קטן, שקט, אבל מפואר מאד. העובדים כינו אותנו "sirs", ולא הסכימו להפסיק לקרוא לנו כך. השינוי הפתאומי מרמת חיים מסוימת לרמת חיים שונה בתכלית היה הזוי. ביומיים הראשונים בכלל לא הרגשנו צורך לצאת מהמלון, היה לנו שם הכל- הבריכה המיוחלת, פריזבי, אנשים טובים וגלידה. מהר מאד, גם מלון היוקרה הפך עבורנו לבית (כמו כל גסט האוס טוב), והצוות למשפחה. שמנו לב שהצוות נהנה מהשהות שלנו במלון- שלושה מטיילים צעירים שעושים שטויות כל היום במקום אנשי עסקים עם עניבות. השתדלנו באמת לעשות שמח, וממש התחברנו לצוות. ללא ספק, זה הוא רגע שלא אופייני בשום צורה להודו, אבל נחקק בזיכרוני כחוויה נוספת שכיף להיזכר בה".
עפים על המלון! עמית וחברים
המלון השני נמצא ברחוב גופטה רואוד, ונקרא "City Star", את ההמלצה לגביו קיבלתי מענת, שאותה פגשתי בקיץ האחרון בהודו: "אני וחברה הגענו למלון אחרי יממה קשוחה ומיוזעת של נסיעות. עוד לא נכנסו בדלת המלון, וישר לקחו מאתנו את התיקים והביאו לנו בקבוק מים ותפוזים. החדר היה מפנק ברמה של מלונות 5 כוכבים באירופה: טלוויזיה, מקלחת נדירה, וסלסלת שי על השולחן. כל פעם שיצאנו מהמלון, הדורמן התעקש לבוא ולבחור לנו את הריקשה ולוודא שהמחיר בסדר, וכל פעם שחזרנו חיכה לנו בקבוק מים ומיץ. ארוחת הבוקר כללה בופה מפנק ממש על הגג של המלון. המעבר מכלום ופשטות, לפאר שכזה היה בלתי נתפס בהתחלה. מצד אחד, כשיצאנו לרחוב נזכרו איפה אנחנו נמצאות- ריקשות, הרבה מאד באלגן, והדוכנים של המיין באזר (המלון היה ממש קרוב). מצד שני- ישנו במלון פאר בסטנדרטים אירופאיים. מה שמצחיק, שהמלון היה צמוד לבניין שמאוכלס על ידי הודים, ומהחלון של החדר ראינו את הגג של הבניין, שבו הודי אלתר סוג של בית עם כמה קורות עץ. אז גם בחדר- לא שכחנו איפה אנחנו. בכל מקרה המלון ממש שווה בעיניי, והמחיר שלו היה מגוחך. מבחינתי זאת דרך מצוינת לסיים את הטיול באווירה שונה לחלוטין".
ענת מתפנקת
ההמלצה השלישית היא המלצה שלי, אמנם בשונה מהקודמות, את המלון המפנק בהודו לקחתי בתחילת הטיול, בכדי לספק לעצמי נחיתה רכה. כשקיבלתי את ההחלטה הפתאומית לטוס לבד בקיץ האחרון להודו. אמא שלי, נצר למשפחה פולנית, נחרדה מהמחשבה שהילדה שלה תצטרך להסתובב בשעות הלילה בדלהי (חשוב לציין שזאת הפעם השנייה שלי בהודו, לא שזה באמת שינה את רמת החרדה של אמא שלי).
את המלון סגרתי עוד בארץ, ולמחרת כבר הייתה לי טיסת פנים לדראמסלה. לאחר חיפושים קצרים באינטרנט מצאתי מלון עסקים, במחיר סביר, שממוקם בתוך שדה התעופה הפנימי ונקרא "Aton Smart". כשירדתי במדרגות הנעות לאחר הנחיתה, חיכה לי פקיד קבלה של המלון עם השלט: "Welcome Miss Michal Ben Asher" והמבוכה הייתה רבה. הוא ליווה אותי למלון, מה שהיה מיותר לחלוטין לאור העובדה שהמלון ממוקם באותו בניין שבו אספתי את המוצ'ילה שלי. מבחינתי, הסיטואציה הייתה הזויה והאירוניה חגגה- מטיילת צעירה, קצת מג'ויפת אחרי יממה של טיסות, עם כפכפי Havayanas וטייצ שחור, נאספת על ידי פקיד קבלה בעל נימוסים בריטים מוגזמים (ואני שואלת, לאן נעלמים אותם נימוסים מעבר לגבולות שדה התעופה?!). כשהגעתי למלון' הרגשתי שאני בסרט לא מציאותי- החדר היה מפואר ומרווח, המיטה הייתה ענקית ומפנקת, המקלחת חלום, והארוחות- אם לומר בכנות, היו לי טובות יותר. אבל זה לא באמת משנה, אני רק זוכרת איך הייתי מאושרת מהעבודה שאני לא אצטרך להתמודד עם המיין באזר בשעות הלילה. הפינוק שהגיע לאחר יממה מפרכת של טיסות, גרם לי להטעין מצברים מחדש, ריכך את הנחיתה והשוק הראשוני, והזכיר לי לרגע נוסף קצת את החיים המודרניים שמהם נפרדתי באפן זמני בחודשיים הבאים.
לארגון טיול אישי בהודו בכל דרגת תקציב
לפעמים נשמעות ביקורות (מאנשים עם לב זהב כמובן), על הבחירה של מטיילים לישון במלונות יוקרה ו"לא לחוות את הודו האמיתית". אנשים תופסים את הודו והלכלוך כמקשה אחת, ולא מצליחים להבין שהודו היא יותר מפנים וסיפור אחד. בדומה לקיבעון של מטיילים לכבוש את שביל החומוס, גם כאן ניתן לראות כיצד סטייה קלה ממה שנתפס נורמטיבי, ממותג כחריג. הודו היא תת יבשת ענקית, שמגלמת בתוכה כל כך הרבה צורות חיים שונות, סוגים שונים של אנשים, ובהתאמה- חוויות טיול מגוונות. זה מותר ואפילו נחמד להיות חריג ושונה בנוף. חשוב לזכור- שהטיול הוא אישי וסובייקטיבי לכל אדם, וההזדמנות לישון במלונות יוקרה ברמה כזו גבוהה ובמחיר מגוחך- היא חוויה שאפשרית רק במקומות כמו הודו. אז אל תתנו לנקיפות המצפון על חוסר התכלבות למנוע מכם את החוויה.