איך בשלושה חודשים הפך טיול תרמילאות זרוק לסיבוב הופעות של כוכבת

כתבה: לימור בלס

 

אני לימור בלס. יוצרת, זמרת ומשוררת. לקראת גיל 35 החלטתי לפנק את עצמי בטיול להודו. פעם ראשונה! כל החיים אמרו לי שהודו תתאים לי, ומאוד הסתקרנתי לבקר שם.

היה לי קשה להחליט לקחת הפסקה של שלושה חודשים מהעבודה, אבל חשבתי שזה בטח יהיה טוב ליצירה, שאכתוב שירים חדשים ואתמלא אנרגיות לקראת המשך הדרך (הלא פשוטה) של מוזיקאית בישראל. גם חשבתי שאולי אנגן קצת לאנשים ואחשוף את היצירה שלי לעוד קהל. אבל בחלומות הכי רטובים שלי, לא חלמתי את שעתיד היה להתרחש.

התחלתי כמו כולם, עם מוצ'ילה על הגב, גיטרה ביד, שלושה חודשים לרשותי, והתרגשות עצומה. לא האמנתי שנתתי ל-12 שנה לעבור מאז טיול התרמילאות האחרון שלי. תכלס, אין דרך יותר כייפית לטייל. לשמחתי, הרגלי השינה שלי לא התברגנו עם השנים, ומצאתי את עצמי בהוסטלים הכי זולים וחווייתיים. החודש הראשון של הטיול התנהל רגיל. צפון הודו, טרקים, אגמים, עישונים, ניגונים. רק שמהר מאוד הבנתי (די במקרה), שאני יכולה להופיע בכל מיני ברים ומסעדות, וגם לעשות מזה כסף! אז זה מה שהתחלתי לעשות. זה היה כיף ביותר. לטייל, להופיע, להרוויח, ולקבל פינוקים- ארוחת ערב, אלכוהול, וכו'.

כך התקדמתי, בכוונה ברורה לטייל בהימאצ'אל פראדש ולהכיר סוף סוף את כל המקומות שכולם מדברים עליהם, דארמסאלה, וכו'…

אבל רצה הגורל, ואירועי ערב אחד שינו לי את מהלך הטיול.

לימור בלס וראול סינג- צילומי קליפ בפסטיבל ברג'אסטן. צילום- outdoorsy

ישבתי בבר ליד מאנאלי, עם חברים שהכרתי באותו ערב, מכל מיני מקומות בעולם. פתאום הגיע לידיי פלייר- פסטיבל מוזיקה בראג'אסטן! שלושה ימים במדבר, לינה תחת כיפת השמיים, מוזיקה וג'אמים אל תוך הלילה, ביקור בבתי הכפר הסמוך…ווואוווו!!! איך רציתי להיות שם, רציתי ג'אמים, רציתי מדבר, ובעיקר רציתי לנסות להופיע בפסטיבל הזה איכשהו…אבל כנראה שאם העניינים לא היו מתפתחים כפי שהתפתחו הייתי מוותרת על הרעיון, כי המשמעות של זה הייתה  לוותר על כל הטיולים בהימאצ'אל ולחתוך לנסיעה בת יומיים  לראג'אסטן. אז עזבתי את הרעיון בינתיים, אבל שמרתי את הפלייר. החברים שישבתי איתם, כששמעו שאני יוצרת וזמרת, רצו לשמוע אותי שרה. אבל במקרה לא הייתי עם הגיטרה, אז ביקשתי משני בחורים שבדיוק קמו לעזוב את המקום וגיטרה על גבם, לנגן לרגע משהו. הבחורים, אוסטרלי והודי, הסכימו בשמחה. לקחתי את הגיטרה ושרתי שיר של ג'ניס ג'ופלין. לא שמתי לב שבזמן ששרתי השתרר שקט בבר, וכשסיימתי, פתאום כל הבר מחא כפיים. התרגשתי. החברים החדשים ביקשו עוד. שרתי שיר שלי בשם "סיבות להישאר". כולם הגיבו בהתלהבות והתרגשות. המשכתי והמשכתי, ואני רואה את הבחור האוסטרלי כל הזמן זורק מבטים לחברו ההודי. לבסוף הוא פנה אליי ואמר בהתרגשות "אני רוצה להזמין אותך להופיע בפסטיבל מוזיקה". הבחור הזה, שבמקרה ביקשתי ממנו גיטרה, התגלה כמארגן של הפסטיבל הזה שהפלייר שלו כל-כך הקסים אותי! נעניתי מייד בחיוב. הלב שלי פשוט הרגיש שהוא רוצה להיות שם. למרות הוויתור הלא פשוט על כל איזור הימאצ'אל, החלטתי לנסוע.

 

 

פלאשבק: לפני שיצאתי להודו, אמא שלי הציעה שאנסה לקבוע פגישה עם אגף התרבות בשגרירות ישראל בדלהי. לא תכננתי להיות בדלהי עד יומיים לפני הטיסה חזרה הביתה, ולכן עד אותו רגע האפשרות לא הייתה ממשית. והנה פתאום ההזדמנות דפקה על דלתי:  הנסיעה בת היומיים לפסטיבל כללה עצירה למספר שעות בדלהי.

יצרתי קשר עם נספחת התרבות בשגרירות, שלחתי לה שירים שלי וקבענו פגישה. לאחר נסיעת לילה מפרכת, רטובה כולי מגשם מטורף(!!) שהתחיל פתאום בדלהי, רעבה ועייפה, הגעתי עם המוצ'ילה והגיטרה לשגרירות ישראל בדלהי. אחרי אינסוף בדיקות ואישורים הכניסו אותי למקום הכי מצוחצח ונקי שהייתי בו מזה קצת יותר מחודש. הפגישה עם חנה, נספחת התרבות, הייתה נפלאה ומחממת. "אני מוזיקאית", סיפרתי, "ואני בהודו עד סוף אוקטובר. אשמח להשתלב בכל דבר שאפשר". הסתכלנו במפה ובלוח הזמנים של פסטיבלי המוזיקה בהודו, ראינו מה יכול להתאים, ושלחנו הצעות לכולם. הודיתי לחנה על הפגישה הלבבית והמשכתי בדרכי. הגעתי לפסטיבל בראג'אסטן, שהתגלה כחוויה הכי מיוחדת, כייפית, עוצמתית, מלאת ריגוש ואהבה שהייתה לי בטיול. מוזיקה כל היום וכל הלילה, חבורה של כ-50 אנשים, מכל העולם, הרבה מהם הודים, המון מוזיקאים, ואנשים שהם פשוט אחד אחד…מדהימים. תוך שלושה ימים נהיינו משפחה. ניגנתי עם מוזיקאים מוכשרים, והתחלנו לעשות שיתופי פעולה מדליקים וספונטניים, שאפילו תועדו בקליפ ("רוצה להקליט? יאללה בוא נקליט! איפה? ניכנס לבקתה הזו. ראול – רוצה לנגן איתנו? יאללה בוא. היי יש פה כד! אולי תתופף עליו? שקט כולם בחוץ! מנסים לצלם"). יצא קליפ מרגש לשיר שלי בשם "תראה, בחור", שקיבל אחר כך חשיפה יפה ברשת בזכות אחד הנגנים ההודיים שהוא מוזיקאי פעיל, שפרסם את עצמו ואותי על הדרך.

 

הופעה בפסטיבל בדלהי- צילום outdoorsy

לאחר הפסטיבל נפרדנו כולנו באהבה, והמשכתי בדרכי. הכל המשיך רגיל, עד שיום אחד פתחתי מייל, ושם אני רואה הודעה מאוניברסיטת דלהי! הם קיבלו את פרטיי מהשגרירות, ורוצים להזמין אותי להופיע אצלם בפסטיבל השנתי. ווואווו איזו התרגשות!  בעודי שמחה וקופצת, עלה לי רעיון: היייי הכרתי עכשיו בפסטיבל נגנים מקומיים מדהימים. מייד כתבתי לראול, נגן כלי הקשה, סומליה, נגן סארוד, ואבינהאב, נגן פנטאם. סיפרתי להם שהוזמנתי להופיע בפסטיבל ואם הם רוצים להופיע איתי. שלושתם ענו בחיוב, וכך הקמנו הרכב. ובעודי מתענגת על הבשורה, פתאום קיבלתי הזמנה מעוד פסטיבל. ועוד אחד. ועוד אחד. ארבעה פסטיבלים הזמינו אותי להופיע! לאט לאט הבנו, אני וחברי הלהקה המתהווה, שאנחנו יוצאים לסיבוב הופעות לא פראייר. עדכנתי את חנה מהשגרירות, שפנתה מיד לכלי התקשורת ההודיים לעניין אותם בסיפור, והם אכן גילו עניין רב.

מכיוון שבשלב זה היינו מפוזרים במקומות שונים בהודו, כל החודש האחרון של הטיול שלי התרכז סביב עבודה, סידורי לוגיסטיקה אינסופיים, הקלטות, תכנוני תפקידי נגינה בשלט רחוק….זה היה מתיש וגם קשה לפעמים כשכל האנשים מסביבי מתמסטלים ומבלים ואני מבלה שעות באינטרנט כדי לסדר את כל התכנית המוטרפת הזאת…אבל וואוו. הייתי מאושרת.  

 

 

באיזשהו שלב לקחתי טיסה לדרום הודו, שם היו חלק מחברי הלהקה, כדי לעשות חזרות,  להופיע, ולהשתתף במיזם שהקים בחור הודי שפגשנו בפסטיבל בראג'אסטן. מטרת המיזם- לדאוג למוזיקאים מטיילים. הוא סידר לשלושתנו מקום לישון, דאג לכל צרכינו, ארגן לנו הופעות, דאג לסיקור עיתונאי, ואפילו לקח אותנו ליום צילומים בחווה מהממת, כדי לעשות קליפים למוזיקה שלנו! הרגשתי בהזיה. שבוע עם חברי הלהקה החדשים שלי באותה דירה, ישנים, אוכלים, מנגנים, מצלמים קליפים…כל היום…ומסביבנו אנשים מדהימים שגורמים לכל הדבר הזה לקרות…ריחפתי מרוב אושר.

לאחר שהשבוע המדהים הזה נגמר הגיעה העת לצאת לדרך. הפסטיבל הראשון שלנו היה בפתח והיינו מאוד נרגשים. לקחנו רכבת והיינו ממש להקה נודדת, ניגנו לנוסעי הרכבת, עשינו חזרות בדרכים…הכימיה בינינו הייתה מדהימה, הרגשנו שאנחנו מכירים שנים.

 

 

וכך התחיל לו סיבוב ההופעות הצפוף והמטורף שלנו: ארבעה פסטיבלים בשבוע. והמרחקים בהודו הם מרחקים. זה היה להופיע, למהר לרכבת לנסיעת לילה, להופיע, וכך הלאה. ההופעות היו מדהימות. קודם כל חוויית הנגינה על במה עם מוזיקאים כל-כך שונים ממני, לא רק בסגנון המוזיקה אלא בכל הגישה שלהם לנגינה והופעה, הייתה מדהימה, מאתגרת, ומלהיבה. הקהל ההודי התחבר והתרגש. חלק מהשירים בהופעה היו שירים שלי בעברית. הכנסתי את הקהל קצת לעולם שלי לפני כל שיר, הסברתי על מה הוא מדבר, ולפעמים תרגמתי להם קצת משורות השיר. הייתי נדהמת מהתגובות. לא ידעתי שאנשים יכולים כל-כך להתרגש משירים שהם לא מבינים את שפתם. אנשים סיפרו לי שהזדהו ואפילו בכו. זה היה גילוי מרעיש. ובשירים הקצביים אנשים עמדו על הרגליים, רקדו הריעו ומחאו כפיים, זה היה משכר!

 

להקה בדרכים

 

 

בנוסף, מכיוון שהפסטיבלים ארגנו את נושא הנסיעות והלינה, מצאתי את עצמי פתאום ישנה במלון מפואר, מקבלת מוניות פרטיות, נוסעת ברכבת בקרונות הכי מפוארים (היה לי חדר לבד! בתוך הרכבת!), ואנשים סביבי שדואגים לי לאוכל, הסעות, קניות, וכל מה שאני צריכה, "יס מא'ם, וואט דו יו ניד מא'ם, פליז טל  מי…", פוגשת בארוחת בוקר במלון מוזיקאים מכל העולם שהגיעו גם הם להופיע בפסטיבל (כולל להקה הולנדית שכתוצאה מהמפגש הזה הופעתי איתה אחר-כך באמסטרדם), מצטלמת אחרי ההופעות עם מעריצים חדשים הודים, מתראיינת לעיתונים, לטלוויזיה, ואפילו מרוויחה כסף.

בקיצור- הרגשתי כוכבת, עם מוצ'ילה וגיטרה סגולה, שמצאתי פעם בזבל ותיקנתי לה את הראש השבור.

וואללה, צדקו אלה שאמרו שהודו תתאים לי.

 

 

בהופעותיה שיתפה לימור פעולה עם יוצרים גדולים כגון מישל לגראן, דניאל סלומון, אבי בללי, קובי אשרת ועוד.

ללימור מופע להקה, מופע עם מספרת סיפורים, מופע עם משורר, ואף מופע עם מקהלה של אנשים עם צרכים מיוחדים בניהולה, שיעלה בקרוב כערב התרמה, ובו לימור והמקהלה מארחים את ברי סחרוף. (לחצו כדי להכנס)

בנוסף מסתובבת לימור בבתים ברחבי הארץ עם מופע סולו אינטימי- רק היא והגיטרה, אותו היא מציעה כ-"מופע כובע"- כל אורח בקהל משלם כרצונו.

לפרטים על הופעות הבית של לימור: http://p1.pagewiz.net/limorbalas2/