חופשה משפחתית באירופה מעוררת מחשבות על הודו, על מזרח ומערב, על שם וכאן, ועל כמה שהעולם גדול וגם קטן
זה כבר שבע שנים שכניסה לנתב"ג מובילה אותי לכיוון אחד – מזרח, ודווקא טסתי לא מעט פעמים.
בשבוע שעבר נכנסתי לנתב"ג ויצאתי, למרבה האימה, בלב המערב.
הייתה זו חופשה משפחתית חגיגית, ומיוחדת במינה. סבתא, אמא, דודה, אחות, ובת דודה נורמאליות, ופריקית של הודו אחת. אני אחראית לכך, יש להודות. הגיתי, הצעתי, דחפתי. בשדה התעופה אני לפתע קולטת את חריגותה של החוויה.
כמה מוזר – זהו חו"ל, אבל זה לא הודו. אין פה את הריח הזה של חום המזרח, ועשן ריקשות מהול בזיעת תבלינים ובקטורת. ריח קדושה ולכלוך, הזיהום בכבישים, האשפה ברחובות, ועצי אשוקה.
במטוס לפני הנחיתה, אני מתחילה לתרגל בדמיוני כרגיל משפטים בהינדי. השפה הזרה השנייה. השפה שמדברים המקומיים בחו"ל. שלום, מה שלומך, איפה נמצא רחוב כך וכך? איש לא דובר את השפה הזאת פה, אני צריכה להזכיר לעצמי שוב גם אחר כך. מהיכן אתה מגיע? שאלתי בהינדי כל בעל מכולת פקיסטני שנקרה בדרכי. הם הבינו את מילותיי, לא יודעת אם הבינו אותי.
ברחובות פראג הגלובליזציה מתממשת מול עיניי, במועדוני הלילה, במכולות של הפקיסטניים, בפאבים האיריים, בתיירים מהמפרץ ומאמריקה ומספרד, במהגרים האפריקניים. בערבי מהגליל שנשוי לאישה מהבלקן ומדריך כאן טיולים בעברית. אני יושבת איתו במסעדת ונציה של קלאודיו שהזמין אותנו לגלידה משובחת, איטלקית.
בפראג כל הבניינים מחוברים. אין סמטאות צרות ואפלות, הזונות עומדות ליד הקיוסקים בכיכר. הכל קרוב, התחבורה הציבורית נוחה. המפה נאמנה למדי למציאות הרחובות והכבישים והגשרים. חם. גברים בלונדינים מתהלכים ללא חולצה. הם לא בוהים, הם לא מנמנמים באמצע יום בקצה הכביש כדי ליהנות מבריזת המכוניות החולפות. לפעמים עוברת בחורה בביקיני, בפסאז’, או ברחוב ממש. זוגות זוגות יושבים גם כאן בפארקים, אבל עם בירה ומבלי להתחבא. נשים רבות נראות ברחובות. לובשות מעט, גבוהות ובהירות. לא כבדות ומתנשמות, לא נערות בג’ינס וצחקוקים מבוישים. עם ערב לא ייפתחו מיטות של שתי וערב ומשפחות שלמות לא יעבירו כך בחוץ, ביחד, את הליל. גשם לא ירד פתאום ויקהה במעט את חום הקיץ.
בתי התפילה פה גרנדיוזיים. וכל מגדל כמעט מורה על השעה. הזמן מדוד וליניארי, לא מעגלי וגמיש. לא פלא שצמחה לה כאן תעשייה מודרנית, עליה מתבססת כלכלת צ’כיה. לא כמו הודו שדילגה היישר מהעולם העתיק אל המצב הפוסט מודרני. האנשים אינם מאמינים – שישים אחוז, כך מספרים לי, אתאיסטים. מבני הכנסיות והצלבים ושלל הייצורים המיתולוגיים נותרו כקישוטים בלבד. אשה אחת אמנם הציעה סוכריות לפסל של גיבור העיר הרכוב על סוס, בלב כיכר הומה. היא קדה לכבודו וקדה שוב, השאירה המנחה ונעלמה. לכל עיר יש את המוזרים שלה.
הטיול לבד שונה כל כך, נוח. איש לא מסתכל עלי ולא מדבר איתי, בטח שלא נוגע. הבניינים עצומים, המרחקים אפשריים. לחצות את הכביש זה לא סיפור. אין דבר כזה שלא צריך ללמוד להסתדר ברגל ובתחבורה הציבורית כי תמיד אפשר לקחת ריקשה ומהאוטובוס העירוני לעומת זאת שומר נפשו ירחק. אין דבר כזה שבכל זאת צריך ללמוד את המפה כי לנהג הריקשה לא יהיה מושג איך להגיע למחוז חפצך, או איך לתקשר איתך. איש לא ישאל אותי איפה בעלי ומתי יהיו לי ילדים. איש לא יירק בקול סמחטה סמיכה אדומה, וגם לא סמחטה סתם. לא צריך להיזהר מזנב מתנדנד של פרה, לחשב את הצעד מול קצב הנדנוד. גם אין חזירים פה, וגם לא קופים, אין חיות ברחובות כלל. לפעמים עובר כלב מפונפן, מוביל אחריו רצועה ואדם. הכלבים פה לא שוכבים כמו מתים בכל פינה. ולא צפוף פה כל כך ברחוב. לא ישנים ברחוב, לא מתגלחים ברחוב, לא מתקנים נעליים, מנקים אוזניים ומטגנים חביתות ב-5 בבוקר ברחוב.
.jpg)
לא צריך להתאמץ לראות את היופי מבין ומתוך הבלגן והלכלוך והעומס והעליבות והנכים והמצורעים. ילדים לא מנסים למכור לך ספרים ומגזינים בכבישים העמוסים, המיוזעים והמעושנים. או קטורת. או פרח. או סתם מתחננים לפרוטה או צ’פטי. ילדה שחורה רזה בלויית מראה ולבוש לא תתקפלעבורך ברצף סלטות לאחור, ובמבט חצי כבוי, לקול רשרוש התוף בידי אחיה הקטן (אבל כן תוכל להיתקל בתהלוכה רועשת של הארי קרישנה). משפחות שלמות לא מתנייעות על אופנוע. במרכזי העיר כמעט ולא עוברות מכוניות.
לא כמו הודו, אליה צריך לסגל איזו אוריינות ויזואלית וחווייתית כדי להתמודד ולשרוד וליהנות ממנה.
אייץ’ אנד אם, לשתות אייס קפה בסטארבקס. אני צריכה עוד לפתח אוריינות לנופי אירופה. לאו דווקא להבין אותם. זה לא שאני מבינה את רחובות הודו. אבל לעכל אותם, לקבל אותם, ולהיות מסוגלת להעריך ולהתפעל וליהנות מהם. לקח לי יום שלם, אבל למדתי להסתכל גם בפראג. בשבוע הבא אני חוזרת לנופי המזרח.